פספוס לאומי: ועדת חקירה לטיפול במפונים
ועדה שתבחן את הסיבות האומללות שאיפשרו לאמץ את תוכנית ההתנתקות בכללה, היא הנחוצה כיום
סוגיות שונות הקשורות בהליך ההתנתקות זוכות עתה, במלאת לו שלוש שנים, להתייחסות יוצאת דופן. ועדת חקירה עומדת לקום על מנת לבחון את הטיפול הכושל במפוני גוש קטיף, ובמקביל החלו לקדם חקיקה שתפטור רבים ממשתתפי המחאה הפוליטית נגד ההתנתקות מאישום. תהליכים אלה מוצדקים בכך שיאפשרו ולו במשהו את איחוי הקרעים בחברה ואת האצת השיקום של המפונים מהטראומה שחוו.
אך במסגרת שיח שכבר שנים נותן עדיפות לטפל על פני העיקר, יש לשאול: האם אלו הסוגיות המרכזיות שיש לעסוק בהן במלאת שלוש שנים להתנתקות? לאחר שלוש שנות התגברות ממטרי הקסאמים על יישובי עוטף עזה, כניסתם של עוד ועוד תושבים באזור אשקלון לשטחי הטרור האווירי, התעצמות שלטון החמאס והאצת מלחמתו הברוטאלית באנשי הפתח, כמו גם היחשפות הציבור הישראלי לדרכיו הקלוקלות של הממשל בקבלת ההחלטות (שנחשפה במלחמת לבנון השנייה) ולהיות העומדים בראשו מונעים מאינטרסים של שרידות שלטונית, שאף אינם מהססים לבצע "ניסויים" מדיניים שיכסו על שחיתות אישית – האם לא הגיע הזמן לדרוש את ועדת החקירה האמיתית הנחוצה כאן? ועדת חקירה שתבחן את הסיבות האומללות שאיפשרו את אימוצה של תוכנית ההתנתקות.
הרי זהו ההליך שראוי לבחון בחקירה ממלכתית מעמיקה, ולו בכדי שמדינת ישראל תמנע בעתיד מלאמץ תפיסות כה שגויות והרסניות. הקמת ועדה שתבחן את יחס הממסד למפונים בלבד - ממסגרת את הליך ההתנתקות כתופעה הרלבנטית למעטים שפונו מביתם ולא כהליך שפגע אנושות בחברה הישראלית כולה.
התמקדות ועדת החקירה בכשלי שיכונם מחדש של תושבי הגוש, מציגה את ההתנתקות כתופעה שיש לדון בכלים של רווחה ושיקום, כלים הלקוחים מעולם המושגים של העבודה הסוציאלית. אך הכשל המרכזי של התוכנית הוא עצום פי כמה, והנזקים שלה הם ברמת ההרתעה האסטרטגית והחשיבה הציונית-אידיאולוגית. כשל ההתנתקות אינו מסתכם באחוזי האבטלה והיעדר קורת הגג (החמורים) בקרב המפונים. הוא מתבטא בהיחלשותה של מדינת ישראל והקפתה בידי שלוחות איראניות המאיימות על כלל ה"ישות הציונית".
ועדה שכזו, שתבחן את דרכי קבלת ההחלטות, ודאי שגם תעסוק בהתנהלותן של מערכות החוק והמשפט שתמכו בהתנתקות ואפשרו אותה. אם עובר עתה חוק המבטל כתבי אישום, הרשעות ורישום פלילי של משתתפי המחאה נגד ההתנתקות, ומציג הרשעות אלו כבלתי צודקות, הרי שראוי לחקור כיצד הגיעו הזירה הפוליטית והמשפטית להפעלת מנגנוני שיפוט וענישה בלתי מתקבלים על הדעת, תוך הפעלת בתי משפט ליליים, בתי דין חצי צבאיים וענישה בלתי פרופורציונאלית כנגד נערים וילדים מפגינים?
במסגרת ביטול עיקרון הפרדת הרשויות שהתרחש בעת ביצוע התוכנית, לא רק רשויות החוק והמשפט הפכו לשלוחות הזרוע המבצעת, אלא אף שירות הביטחון הכללי, המשטרה והצבא, לאחר שהודחו מתפקידם העומדים בראשם שהתנגדו לתוכנית (דיכטר, יעלון), ויתרו מרצון על עצמאותם והפכו בפועל לתומכים בתעמולה הממשלתית כנגד המפונים תוך שנמנעו מלבטא בפומבי את תרחישי ההתנתקות בכל הקשור להתעצמות הטרור הפלסטיני.
במקום להתריע מפני עליית החמאס – הם החלו פועלים כסוכני דמוניזציה כנגד ציבור המתנחלים, מקדמים תרחישי אימים חסרי ביסוס על הפיכה משטרית, סרבנות המונית או אלימות מגזרית.
מדינת ישראל ידעה להקים ועדות חקירה על כשלים אסטרטגיים שחיי האדם שגבו ומשך הזמן שעליו השפיעו היו נמוכים מהשלכותיה ההרסניות של ההתנתקות. מלחמת לבנון השנייה הצדיקה גם הצדיקה הקמת ועדת חקירה. את נזקיה היה ניתן לאמוד עם סיומה. יתכן שבמלאת שלוש שנים למלחמה הדברים יתוקנו במשהו.
אך במלאת שלוש שנים להתנתקות, כשאין עוד צורך לשער ולנבא את תוצאותיה – הן כאן סביבנו בצורת טילי גראד באזור התעשייה של אשקלון, אם כבר מוקמת ועדת חקירה – מן הראוי שתבחן את הליך קבלת ההחלטות על התוכנית כולה. אכן, פרק נכבד יוענק שם לטיפול במתיישבים. אך ועדת החקירה לבחינת הליך ההתנתקות נחוצה לכלל הציבור הישראלי שהפך פחות מוגן ויותר מאוים כתוצאה ממנה.
ד"ר אודי לבל, מרצה בכיר לפסיכולוגיה פוליטית במכללת ספיר ובמרכז האוניברסיטאי באריאל
לפנייה לכתב/ת 
