אהבה צריכה לעבוד כנגד כל הסיכויים
המבט הראשון הוא תמיד סוג של מכת חשמל, ואחר כך מגיעה תקשורת מהוססת, ובסוף, ברגע של העזה, קפיצה אמיצה. זה תמיד דורש להתגבר על פחד, על מחסומים, על כל מה שנראה לא לגמרי הגיוני. החלטת יומולדת 27: תל אביב, הנה אני באה!
את ילדה גדולה כבר, זעקה הכותרת של יום שלישי שעבר, מתי תתחתני? אז נראה שאיכשהו יש לי כלה, לפחות מקצועית. החלטתי להתחתן עם הכתיבה, אחרי שמונה שנים שאני נאבקת למצוא מקום לברוח ממנה.
אני כבר בת 27, באמת, כבר לא ילדונת, והגיע הזמן שאמצא לעצמי את דרכי שלי. במהלך השנים האחרונות עשיתי בירור ארוך בדבר מה שמעניין אותי ומושך אותי ומה שלא. אני כנראה תמיד אנדוד בין הכתיבה לבין שאר העולמות, רק כדי להצליח כל פעם מחדש להמציא את עצמי דרך הכתיבה. זו דרך היציאה שלי מכל משבר ומכל צרה, וזו הדרך אליה אני חוזרת בכל פעם שפישלתי בתחומים אחרים. ברירת המחדל שלי.
בשלוש השנים האחרונות ניסיתי להתאים, להבין יותר טוב את המונח קהילה ולנסות להפוך להיות חלק ממנו. אפילו הטור הזה נולד מתוך רצון לעשות משהו לא רק עבור עצמי אלא גם עבור הקהילה שלי. האירוניה היא שהחלקים שבהם אני יותר ויותר גאה, הם דווקא החלקים שמתעלים מעל הרצון הזה להתאים. אלה שלא דופקים חשבון ומראים בכנות את מה שמרגיש, את מה שאמיתי. בלי להתחפש, בלי נצנצים, בלי מילים גדולות של מגדר, אלא פשוט וכנה – וזה בכלל לא משנה אם זה מתאים לקהילה, או למילה "לסבית", או לכל הגדרה שהיא.
הסרט האהוב עליי ביותר עלי אדמות, "שייקספיר מאוהב", מראה שכל הכותבים, למן המאה ה-16 ועד היום, דומים: נאבקים במחסור, חולמים על תהילה והכרה, כותבים את דרכם אליה, ונותנים לה לבעור גם כשהיא מכלה את הנשמה. כנראה זה פשוט זהה, החיפוש אחר המוזה, זו שתיגע בך עמוק ותעזוב, כדי שתוכל לכתוב עליה. בסרט הנפלא הזה, שייקספיר מתאהב בויולה דה לספס, בתקופה שהיא מתחפשת לתומס קנט כדי לשחק את רומיאו במחזה החדש שלו (ובניגוד לכל החוקים, שכן אסור היה לנשים לעלות על הבמה). נערה בלבוש גבר, המתגנבת אל התאטרון כדי להגשים חלום ולעמוד על הבמה. היא מגיעה לחברת גברים ומכירה סצינה אחרת, לונדון אחרת, כזו המתקיימת בבתי המרזח, זו שהנערות והבחורות שמסתובבות בה הן כאלה שלא קראו מחזה מימיהן והמחשוף שלהן נדיב מדי אפילו לשעת לילה. הבנות שכן קראו מחזה הן נערים בשמלות, שקולם טרם התחלף.
התאהבתי בכל הדברים הלא נכונים
ההקבלה בין הסיפור הזה לבין מה שעבר עליי מהרגע שנחתתי בירושלים פשוט מדהימה. גם ההתלבשות כגבר, גם ההסתובבות בחברה גברית למדי וההתרחקות מהסצינות הלסביות בשנים האחרונות. התאהבתי בכל הדברים הלא נכונים, הסתנוורתי מכל מה שנצץ, התמכרתי לאדרנלין ולמדתי המון תיאוריה קווירית, שנתנה לי לבחון מחדש את המגדר ואת המוסכמות החברתיות עליהן חונכתי. במילים אחרות, למדתי המון על מה זה אומר להיות בראש פתוח באמת, מקבל באמת לכל הדברים ששונים ממני.
כמו בכל השנים האחרונות - היומולדת הזה היה יומולדת של תשוקה. עשיתי דברים שהתחשקו לי באותו הרגע, דברים שרציתי לעשות המון זמן ואיכשהו לא יצא לי. המון תובנות שהגיעו בשבוע הזה, כשהגדולה שבהן היא להמשיך הלאה מירושלים. זה סוג של סיכון – את החיים כאן אני מכירה, אפילו התרגלתי אליהם. אבל הגיע הזמן לעצום עיניים ופשוט לזנק את הזינוק שפחדתי ממנו זמן כה רב, אל תוך החיים שאני באמת רוצה לעצמי, שבאמת יספקו אותי.
להגיע למסקנה כזו אצלי זה כמו להתחיל אהבה חדשה. המבט הראשון הוא תמיד סוג של מכת חשמל, ואחר כך מגיעה תקשורת מהוססת, ובסוף, ברגע של העזה, קפיצה אמיצה. אהבה צריכה לעבוד כנגד כל הסיכויים, לפחות בהתחלה. וככה גם שינויים והתחלות חדשות בכלל. אנחנו כנראה אוהבים את ההתחלות שלנו דרמטיות, לפחות קצת. זה תמיד דורש להתגבר על פחד, על מחסומים, על כל מה שנראה לנו לא לגמרי הגיוני – וקפיצה לתוך החלום, הדופק המואץ והאדרנלין. נראה שהתשוקה לכל דבר מגיעה עם סיכון בילט-אין בתוכה, ואיכשהו יוצא שתמיד, למרות הפחד, בסוף אני לוקחת את הסיכון ונוחתת לתוך עולם אחר, התחלה אחרת.
רוצה לעמוד עכשיו מול טעויות אחרות לגמרי
זה הפך נכון אחרי היציאה מהארון, ומאז רק מתחזק. כל פעם שאני מחליטה לא לדפוק חשבון לעולם, לאהוב את מה וכמו שאני רוצה לאהוב, לכתוב את מה שאני רוצה לכתוב, לשיר כמו שאני רוצה לשיר ולגעת כמו שאני רוצה לגעת – אני מצליחה לעשות דברים שאני גאה בהם. אני רוצה לעמוד עכשיו מול טעויות אחרות לגמרי, לא אלו שליוו אותי כל עוד ניסיתי להתאים.
אז תל אביב, אני בדרך. יומולדת זה אחלה זמן להחליט לאן אתה רוצה להתקדם, לסמן מטרה ולהתחיל לעבוד לקראת היעד. אז אני מסמנת כוכבית על המפה ומתחילה לשרטט את הדרך למשרת הכתיבה האולטימטיבית שתביא לי את הדירה והשקט הרועש שיש לתל אביב להציע לי, להגשים את החלום שלי – לכתוב לפרנסתי, להוציא ביום מן הימים ספר ואולי גם תקליט או מופע ייחודי.
עכשיו אני, קבעתי ביומולדת הנוכחי והתחלתי לקחת כמה סיכונים. עכשיו תורי להצליח. אני רוצה לראות את קו האופק מסומן בכחול של ים ולא בין מבני אבן כבדים וחומות. ובמילים אחרות, כמו שאמר הג'י.פי.אס של השכן, שכיוונתי אתמול לתל אביב ברגע של צחוק – מחשבת מסלול מחדש.
לפנייה לכתב/ת 
הדופק המואץ והאדרנלין
צילום: index open
"שייקספיר מאוהב", הסרט הכי אהוב עליי
צילום: פוסטר הסרט
מומלצים
