"היום אני מבשל לך גורמה". גבר במטבח
למען שלום בית ובני הבית, חשבתי שעלי למצוא דרך מקורית להיות שם, איתו. הילדים כבר כמה חודשים מתלוננים, הם מוחים ורוצים בחזרה את השניצל והפירה, והאמת היא, שהם צודקים, הם לא צריכים לסבול את המצב שאני בישלתי במו ידי. "תמצא לעצמך איזה תחביב" אמרתי לו. והוא מצא
ניסיתי בנימוס להציע את עזרתי, או בצורה יותר עדינה, את חברתי. לא שכל כך השתוקקתי להעביר את בוקר יום שישי במטבח, פשוט ידעתי שעלי לעשות משהו על מנת למנוע את התסריט הצפוי. אבל הוא לא ויתר. "מתוקה שלי", חייך, התקרב אלי ועטף אותי בחיבוק חזק, "אני מתכנן לנו ארוחת שבת שלא תבייש שום מסעדת יוקרה, אפילו לא את אלה עם כוכבי המישלן", אמר.
למען שלום בית ובני הבית, חשבתי שעלי למצוא דרך מקורית להיות שם, איתו. הילדים כבר כמה חודשים מתלוננים, הם מוחים ורוצים בחזרה את השניצל והפירה, והאמת היא, שהם צודקים, הם לא צריכים לסבול את המצב שאני בישלתי במו ידי. "תמצא לעצמך איזה תחביב, לא חבל להעביר ככה את החיים מול מסך הטלוויזיה?" הפצרתי בו לפני מספר חודשים. "קח שיעורי יוגה, עשה מנוי לחדר כושר, תכתוב, תפסל, תצטרף למקהלה, תעשה משהו. לא ייתכן שכל ערב משמונה עד חצות אתה מול המסך. הילדים גדלו, די, תשקיע קצת בעצמך".
לשמחתי, לא הייתי צריכה להפוך את הנדנוד שלי למנטרה. יש לו, לבעלי היקר, יתרון ברור, אולי אפילו מעלה נשגבת – יכולת הקשבה. אמנם לא תמיד ההקשבה מלווה בהפנמה, אבל אין ספק שההתנהגות שלו הרבה פעמים מעידה שאכן הגבר שלי שומע את דברי.
לא עבר זמן רב, והתחביבים החלו לזרום. הוא ניסה כדורגל, במשך שתי שבתות רצפות התלווה לחבר לצפייה במשחק של הפועל תל- אביב, אבל אחרי פעמיים הבין שזה יותר מדי רועש בשבילו. כמה ימים לאחר מכן נרשם לחוג תפירה, עבודת ידיים היתה בהחלט התחום שלו, אבל גם כאן אחרי כמה פעמים החליט שזה שקט ועדין מדי, ולכן המיר את חוג התפירה בחוג טאי צ'י. "דווקא נחמד", סיפר כשחזר אחרי השיעור הראשון, "נראה שזה יעשה לי טוב". אלא שיש אנשים שמה שעושה להם טוב (טוב כזה, מהסוג של טאי צ'י, ולא אחר) לא מרגש אותם, ואחרי חודש הוא פרש גם מזה.
ואז זה קרה, היינו מוזמנים למסיבת יום הולדת 50 של חבר קרוב, שבדיעבד הוכתרה על ידי שנינו כמסיבת השנה. מעבר למוזיקה הנהדרת, האווירה הטובה והאנשים, גולת הכותרת של האירוע היה האוכל. אוכל טעים, מיוחד ואסתטי, שבושל כולו על ידי המארח, בעל השמחה, שהחליט להעניק לעצמו מתנת יום הולדת, וחודשיים לפני האירוע הגדול, קידם את תחביב הבישול שלו בקורס יוקרתי בבית ספר לבישול "קורדון בלו" שבפריז.
עבור בעלי היתה המסיבה ההיא מקור ההשראה. "דיברתי עם יורם", סיפר לי באוטו בדרך בחזרה מהמסיבה, "הוא נתן לי מספר טלפון של בית ספר לבישול טוב בארץ, נראה לי רעיון נחמד כתחביב, מה את אומרת?"
באותו רגע חשבתי שבהחלט מדובר ברעיון נחמד. חשבתי שבישול יכול להתאים לו, זה סוג של אומנות שדורשת עבודת ידיים, המון רגש, סבלנות. "למה לא", אמרתי, "נשמע נהדר". אלא שלא תיארתי לעצמי שהתחביב הזה שלו ישבש לכולנו את הרגלי התזונה.
בפעם הראשונה זה היה לא רע
אחרי כל שיעור אנחנו, בני הבית, שימשנו שפני הניסיון שלו ביישום התחביב החדש. בפעם הראשונה זה היה לא רע, בשבת הראשונה אחרי שבוע בקורס הוא התעורר מוקדם והפתיע את לכולנו עם ארוחת בוקר, חביתת ירק סלט, גבינות ולחם. הוא קרא לחביתה שהכין פֶרִיטַטַה. לא ברור מה היה שם, אבל ככל הנראה לא משהו מסובך מכדי שלא נהיה מרוצים.
שבת אחרי החביתה הוא המשיך עם עוד משהו בהחלט סטנדרטי, חמין. אלא שהחמין הספציפי ההוא בישם את חלל הבית מיום שישי בריחות בלתי מוגדרים, ספק מעוררי תאבון ספק מחניקים. רק כשהונחה על צלחתנו המחית החומה שהכילה קטניות, שזיפים מיובשים פלפלים חריפים וכבדים בקרמל, הבנו את פשר הדיסוננס שיצר התבשיל בין חוש הריח לחוש הטעם.
האינטרפרטציות שלו למתכונים בסיסיים הפכו בלתי נסבלות
מאז אותה שבת האינטרפרטציות שלו למתכונים בסיסיים הפכו בלתי נסבלות. מעבר לצירופי המזון החדשים והשנויים במחלוקת שהונחו על שולחננו, איבדתי את השליטה וההתמצאות בממלכה שהיתה עד כה הממלכה פרטית שלי. המחבתות עברו דירה לארון הקערות, הספלים התערבבו עם כוסות הזכוכית, בכל מיגרה שפתחתי לא מצאתי את מה שחיפשתי, והמזווה ייצר בכל יום, כמעט באופן טבעי, שקיות תבלינים בשלל צבעים, שהפיצו ריחות חזקים גם מבעד לניילון הקשור.
שתקתי, לא העזתי לומר מילה, הרי הוא סוף סוף היה מאושר, עשה משהו שהוא אוהב, מצא את התחביב שכל כך רציתי שימצא, שסיפק את צרכיו, ייצור עניין ויעשה לו טוב. לכן, בנימוס רב מילאתי את פי מים. אכלתי קצת, ואת הילדים האכלתי בכריכים מזינים בסתר, בחדרם.
"מותק, יש לנו שמנת מתוקה? שכחתי לקנות!", הוא צעק אלי מהמטבח.
מיד הבנתי שזוהי הפרצה שאני חייבת לנצל כדי להתפרץ למהומה המתרחשת בשישי בבוקר במטבח שלי. מיהרתי אליו, הוא עמד שם משעין יד אחת על דופן דלת המקרר הפתוחה ובשנייה מגשש בין ערמות העלים שקנה, הביצים, הבשר ועוד כל מיני פרטים בלתי מזוהים. הסתכלתי עליו במרחק קצר, ומיד התבהרה לי הדרך להחדרת אנרגיה חיובית לממלכת הבישול המפוארת שהתפתחה במטבח שלי.
בימי שישי הטובים כשאני הייתי מבשלת, הוא היה מתקרב אלי נעמד מאחוריי, ובתנוחת כפיות לופת את ידיו סביב מותניי, מניח את ראשו על הכתף שלי ומבקש לדעת מה אני רוקחת לבני הבית לארוחת הערב. המגע הזה שלו שנמשך כמה דקות העביר לי אנרגיה חיובית, שאולי בדיעבד היתה לסוד הצלחת הבישולים שלי. וכך עשיתי.
התקרבתי אליו, אחזתי במותניו, הרכנתי את ראשי מתחת לידו, הצצתי איתו לתוך המקרר וכרכתי את זרועותיי סביבו חזק. "כן, יש שמנת, במגירת הגבינות". הוא החזיר לי בנשיקה על הלחי, הושיט את ידו להוציא את השמנת, בזהירות סגר חזרה את דלת המקרר, הסתובב אלי, אמר לי תודה, חייך וחזר למלאכה.
האימייל של ענבל
לפנייה לכתב/ת 
