בן בלי בית
ב"בית סדאם", יגאל נאור הישראלי עושה חיל בתפקיד הרודן העיראקי לשעבר, אבל זו נקודת האור היחידה בדרמה האמריקנית מדי וחסרת המעוף של ה-BBC. מירב קריסטל התאכזבה
סדאם חוסיין המנוח היה הרבה דברים. לדעת כולם, סדאם הוא העיראקי המפורסם בעולם. לדעת רבים, סדאם נחשב לאכזר מבין צוררי מתחם הפרת והחידקל. לדעת אחרים, סדאם היה קורבן חינם של משטר בוש השני, ויש שיוסיפו שסדאם היה מטומטם, כמאמר השיר. אבל אף פעם, סדאם לא היה ישראלי.
ב-BBC היה מי שחשב אחרת, ובחר בשחקן הציוני יגאל נאור להטיל צל על בבל כסדאם חוסיין, הקצב מבגדד, בדרמה "בית סדאם" שעלתה לשידור בבריטניה ברביעי האחרון. זוהי הפקה בריטית-אמריקנית, עוד שיתוף פעולה של ה-BBC עם HBO ויגאל נאור לא לבד שם. נציגים נוספים של השטן הקטן ובהם מכרם חורי, ששון גבאי ואורי גבריאל, ממלאים שם פונקציות שונות במשטר העירקי, מה שמשווה לסדרה אירוניה קונספירטיבית, כאילו כל ראשי הבעת' היו בעצם סוכנים כפולים של המוסד.
ישראלים עשו ועושים ערבים מול מצלמות. אבל ערבי ראשי, ועוד אחד הגדולים שבהם, ועוד ב-BBC – דבר כזה עוד לא היה. ובטח לה היה כדבר הזה: הישראלי הראשי, בתפקיד ערבי, הוא נקודת הזכות הגדולה ביותר שלה.
"בית סדאם". הכל מתחיל ונגמר בשפם
כל כפיל של סדאם (והיו לו לפחות שבעה כאלה) יודע שסדאם אמיתי נמדד בשפם. ב"בית סדאם" של ה-BBC, השפם של סדאם מושלם. הוא לא רועד לרגע כשהוא מפצח ראשים בירייה או שואל ילדה מה אבא שלה אומר בבית על סדאם. ככה זה שיש לך כוח אבסולוטי ואתה יכול לרצוח ולטבוח ללא הכרה - כיף חיים.
יפה מבחוץ
כמו השפם, המראה של הסדרה מושלם. טוניס, המדינה בה צולמה הסדרה, נראית רומנטית במיוחד כעיראק של שנות ה-70 בצבעי ספיה. ערכי ההפקה שלה גבוהים והיא משלבת באופן מקצועי ומרשים קטעים היסטוריים. התעמולה דאז ("אנחנו אוהבים את סדאם, כל מה שהוא מצווה - נעשה") וכתבות טלוויזיה מהמלחמה עם איראן ("בעוד חיילינו האמיצים נלחמים בטרוריסטים האיראנים, מנהיגנו האדיר מצא זמן לבקר בחזית...") מככבות על מרקע, כשברקע תככים פוליטיים ומשפחתיים.במרכז כל זה - יגאל נאור. שמץ של מבטא עברי השתרבב לדיבורו של סדאם בגילומו, וזו העדות הקלושה היחידה להיותו של נאור שחקן, ולא סדאם. נאור הוא נקודת האור של הסדרה הזאת. הוא כריזמטי ואמין, אכזר ושחצן, חסר רחמים ואכול פאראנויות. הוא לובש את עורו של סדאם, רק שהחומרים שניתנו בידיו לא מאפשרים לחקור את האזורים שמתחת לאפידרמיס המשופם.
"בית סדאם" נפתחת בסצנה מהסמסטר האחרון בחייו של סדאם, כשבנו של בוש האב מאיים לתקוף אותו כדי להנחיל דמוקרטיה לעיראק. הסצנה הבאה מובילה את הצופה שנים אחורה, ל-1979, ימי עלייתו לשלטון.
כמובן שבארבעה פרקים אי אפשר לקפל חיים שלמים של רודן. לכן הסדרה מתחילה ב-79' ולא בשנות ה-50, אז החל סדאם בתעלוליו הפוליטיים. ולמרות שפרק הזמן המצומצם מאפשר הרחבה בהלכי הנפש - אלה כמעט ולא קיימים כאן. אם סדאם הפך לבריון רצחני כי אביו החורג הכה אותו, אמא שלו התעמרה בו ואביו האמיתי היה משוגע – היכן הפלאשבקים? התניית האהבים הציבורית עם המנהיג צמא הדם מוצגת כעובדה, ללא האבולוציה שמאחוריה. לכן הסדרה היא סדרת תפאורה ושחקנים, ולא דרמת עומק. גם כדרמה היסטורית היא לא מדויקת - זוהי סדרה היסטורית מנקודת מבט מערבית.
לראות מעבר לאגדה
בעיתונות הבריטית, הביקורות נשפכו ממנה. למעט ה"הראלד" שם קבעו שאין לדרמה הזאת לב או ומוח, הקונצזוס היה מקיר לקיר: "היא "כמו 'הסופרנוס' רק בלי הבדיחות" הכריזו. ה"אינדיפנדנט" השווה אותה לא רק ל"סופרנוס" אלא גם ל"דאלאס"(!). במקומות אחרים השוו אותה ל"סנדק". נראה שהבריטים נכבשו כאן באיזו אגדה אמריקנית והם מתקשים לראות מעבר לה.
סדאם אינו טוני סופרנו ולא כל מדבר עם עתודות נפט הוא טקסס. כן, יש לסדאם אמא מדאית כמו ליוויה סופרנו, אבל רובד ההתעסקות בדמותה דקיק מאוד. כן, סדאם, כמו טוני, מהלך אימים על כל הסובבים אותו. כן, הוא מפלרטט עם אישה מול עיניו בעלה, הוא מעשן סיגר, וכמו טוני גם הוא עב משקל והוא מתמודד עם מזימות משפחתיות כמו אלה הפוליטיות. כמו טוני הוא אוהב את בתו, ויום הולדתה וחתונתה הן סצנות מפתח בעלילת הפרק הראשון, אבל כמקדמות עלילה ומתעדות היסטוריה, ולא כממפות נפש כמו ב"סנדק".
ההשוואות לאייקונים האלה נובעות מן התחושה שיש בסדרה משהו אמריקני מדי. אבל יותר מ"הסנדק" ו"הסופרנוס", היא דומה למיני סדרה של "הולמרק". גם המשפטים ההמלטיים שלה, מליציים באופן אמריקני, כמו זה שהפטיר סדאם לאשתו סג'ידה, אחרי שרצח את חברו הקרוב ביותר: "האיש שיכול להקריב אפילו את חברו הטוב ביותר הוא איש ללא חולשות. בעיני אויבי אני חזק יותר עכשיו". גם הסצנה בה הוא לוקח את ילדו לציד היא סצינת חניכה אמריקנית קלאסית.
דווקא אפשר היה לעשות את סדאם לטוני של האוריינט, עם אהבתו לציורי פנטזיה ולסרטי קונספריציה. אבל תרבות הפופ העיראקית אינה מעניינה של המערב. אנחנו רוצים גיבור ערבי אציל ואכזרי כמו במותחן אמריקני נושן. הנציגות האמריקנית היחידה בפרק הראשון היא של עיתונאי ששואל את סדאם שאלות נוקבות על היותו שליט סוני במדינה שיעית, שנלחמת במדינה שיעית אחרת. הוא רע לעמו, רומזת הסצנה. כן, אלה היו הימים. מוסלמים נלחמו אלה באלה ולא בנו. "בית סדאם" היא סדרה לא מזיקה, אבל אין בה שום פריצת דרך. כמו שכתב דוד אבידן: "תישן, סדאם, לעולמים...אנגלית בראש לעולמים".
