המגישה אנסטסיה מיכאלי, אמא לשבעה: "גם לי קרה ששכחתי ילד"

זו היתה שעת אחר הצהריים של יום שבת. אנחנו עשינו את דרכנו מביקור אצל הסבים במושב ניר בנים לכיוון הבית באשדוד, שתי בנותינו ישנות במושב האחורי של מכונית הכרמל הצבאית. בסוף אחת העליות התעוררה לפתע בתנו הבכורה ענבל, רק בת 6, ושאלה: "איפה שירי?". חלפו כמה שניות עד שקלטנו שהילדה רצינית: שירי לא הייתה שם, ודלת המכונית בצד שבו ישבה הייתה פתוחה. מבוהלים התחלנו לנסוע לאחור. שירי: "אני זוכרת את זה כטראומה גם אחרי 30 שנה. נשענתי על הדלת מתוך שינה ונפלתי. התעוררתי מרעש מכוניות בכביש וראיתי את המכונית של ההורים מתרחקת. אמנם עברו רק כמה שניות עד שהוריי הגיעו אבל גם ממרחק השנים זה נראה לי כמו נצח. כשאבא שלי חיבק אותי פרצתי בבכי שלא נגמר". כשאני חושבת על השניות האלה, אני מנסה ולא מצליחה להבין את ההורים ששכחו אתמול את בתם בת הארבע בדיוטי פרי וגילו את החסר רק כש-אופס-הטייס שאל אם חסרה להם ילדה. יצאתי לשאול הורים אם להם דבר כזה היה קורה:

לאנסטסיה מיכאלי, אמא לשבעה, זה קרה גם קרה

"היו לי כמה מקרים כאלה בעבר. פעם שכחתי ילד בקאנטרי קלאב; פעם אחרת חזרתי עם הילדים מהסופרמרקט עם כל השקיות, שלחתי אותם לשטוף ידיים ואז קראתי להם לשולחן האוכל. רק כשהתיישבנו לשולחן ראינו שילד אחד חסר. הוא נרדם ונשאר ברכב ואני לא שמתי לב. במקרה אחר עשיתי כהרגלי איסוף של הילדים מהגנים ומבתי הספר, ורק כשהגענו הביתה וישבנו לאכול התקשרה הגננת להגיד ששכחתי לאסוף את בתי. מאז, כאמא לשבעה ילדים, עשיתי לי כללים ברורים: כשאני נמצאת עם לפחות ארבעה מתוך שבעת ילדי, אני לא מדברת עם איש. כל הפוקוס שלי עליהם. אני מעדיפה להיות עם כל השבעה לבד כי אם אני ובעלי נמצאים איתם ביחד והאחריות מתחלקת יכול להיווצר מצב שבו כל אחד יחשוב שאחד הילדים נמצא עם האחר".

גילת אנקורי: "השבתתי את המטרו כדי לא לאבד את בתי"

"כשהילדות שלי היו קטנות נסענו לפריז. במטרו הקטנה רצה לפנינו ועלתה על הרכבת. הדלתות התחילו להיסגר ואנחנו היינו עדיין על הרציף. הכנסתי את היד לתוך הרכבת וצווחתי בקולי קולות כדי שהיא תדע שלא נעלמנו לה. אנשים ניסו לעזור לי, הדלת נשברה והרכבת הושבתה וככה הבת שלי חזרה אלי. מאז יש אצלנו חוקים, כולם שומרים על כולם וזה כולל את הכלבות. בכל זאת, אני לא שופטת".  

נינה ברוש (ויק): "לא רוצה לשפוט"

"או מיי גוד, זו התגובה הראשונה שלי, אבל כשאני חושבת על זה נראה לי שברגע שיש לך יותר משלושה ילדים, זה חלילה יכול לקרות. עם ילד אחד זה בטוח לא היה קורה. אני בטוחה שכשהאמא שמעה על זה כל הדם ירד לה מהפנים מרוב הלם. אני לא רוצה לשפוט. מה שבטוח זה שאת היום הזה המשפחה, וכמובן הילדה הקטנה, לא תשכח לעולם".

נדב אבקסיס, אחד מתשעה ילדים: "אצלנו זה לא היה קורה"

"במשפחה שלי יש תשעה ילדים, אבל אצלנו דבר כזה לא יכול היה לקרות. כשגדלנו היו לנו מה שאבי כינה 'מספרי ברזל': לכל אחד היה מספר משלו ובכל פעם שהיינו יוצאים למקום כלשהו הוא היה מורה לכולנו: 'מספרי ברזל התפקד'. חוץ מזה לכל אחד מהאחים הייתה אחריות על הקטנים ממנו. אני החמישי במשפחה, כך שהייתי אחראי על ארבעה אחים צעירים ממני. עם משמעת כמו שהייתה אצלנו בבית פשוט אי אפשר היה להיעלם. בגלל המשמעת הזאת, כשהגעתי לגולני, זה היה בשבילי כמו לשחק במונופול".

עינת שרוף: "אני יכולה לשכוח את עצמי, אבל לא את בנותיי"

"זה סיפור מזעזע בעיניי. אני הייתי יכולה לשכוח את עצמי אבל לא את בנותיי. אין סיכוי שדבר כזה יכול היה לקרות לי ואסור שדבר כזה יקרה. בין אם יש לך ילד אחד או עשרה ילדים – תשמור עליהם".

הילדה ישנה בשלווה במכונית - במשך שעתיים

קרן קמרוס, בעלת חנות למוצרי תינוקות ואמא לשתי בנות, מספרת: "בעלי אליוט ואני נוסעים לעבודה בשני רכבים. כשבתנו הבכורה הייתה תינוקת בת חצי שנה הגענו שנינו לחנות בנפרד ועסקנו כל אחד בענייניו. אחרי כשעתיים נכנסתי למשרד, שם ישב בעלי, ושאלתי אותו אם הילדה אכלה. הוא היה המום, הילדה לא הייתה אתו. התברר שהוא שם אותה במכונית שלי ואני לא שמתי לב. למרבה המזל היה חודש דצמבר ואנחנו מצאנו אותה ישנה שנת ישרים באוטו. מאז עברו כבר כמה שנים, אבל אנחנו עדיין לא מאמינים שדבר כזה קרה להורים מסורים שכמונו".

מבת ים לכביש 1 בלי הילד

מספרת ורד כהן מבת ים: "פעם נסענו כל המשפחה לפיקניק ביערות ירושלים. אחי בן החמש ירד קצת לפנינו למטה. הוא היה ילד חמוד אבל קצת אסטרונאוט. התחלנו לנסוע ורק באמצע הדרך, כשהיינו כבר על כביש מספר 1, שמנו לב שהוא לא עלה לרכב. בלית ברירה עשינו את כל הדרך חזרה. הסתבר שבזמן שאנחנו החסרנו פעימה, הוא שיחק בשלווה בחצר הבניין".

הקליקו כאן כדי לגלות מה מחכה לכם בגיליון השבוע