חבוטה בובה זהבה

עשירית מהנשים בישראל, כך אומרת הסטטיסטיקה היבשה, מוכות. אם לשנייה אחת נרים את הראש מאותם מספרים, נבין שאחת מתוך עשר נשים - וזו יכולה מישהי מאלו שנמצאות סביבכם ממש כרגע בעבודה, מי שעמדה מאחוריכם בתור לסופר, או זו שירדה מעזרת הנשים בסוף התפילה - חוזרת הביתה אל מציאות שבה סטירה לפרצוף, סליחה על הבוטות, אבל ככה זה עובד, היא רק ה"בוקר טוב" של היום.

אחת הטעויות הקשות שלנו כציבור, ובעצם כנראה גם הבחירה הנוחה עבורנו, היא לדמיין את הסיטואציה הזאת כשבצד המכה נמצא אותו גבר עם גופייה הלבנה, שערות על החזה וסיגריית מרלברו על האוזן. אבל זו אחת הטעויות הקריטיות שלנו ביחס לנושא הזה. התופעה של נשים מוכות מתרחשת במספרים גבוהים, גבוהים מדי, גם אצל השכן ההייטקיסט שלכם, או מי שחלק אתכם את הספסל בישיבת ההסדר.

אחת מאלו שלקחו על עצמם בשנים האחרונות להביא את הנושא הזה למודעות הציבור הדתי בעיקר, יד ביד עם עמותת "בת מלך" שמפעילה מקלטים לנשים דתיות-חרדיות מוכות, היא נועה אריאל. אריאל היא בובנאית מקצועית, שרצה בין אולפנות ושאר מקומות עם הצגת תיאטרון הבובות שלה "הערב המאושר בחיי".

לדבריה, ההצגה נועדה לתת לבנות כלים לתת סימנים באותם גברים אלימים, עוד הרבה לפני שהמכה הראשונה מגיעה. "הערב היפה בחיי", כפי שהוצגה בתל אביב בשבוע שעבר, מגוללת את סיפורה של אוריה, בחורה דתייה שאומצה בגיל חמישה ימים על ידי זוג - שכמו כל אבא ואמא אחרים, מחכים כבר מרגע הלידה לרגע שבו תגיע הבשורה מיוחלת מהבת המוצלחת.

אריאל, באמצעות הבובות, מלווה את אוריה במסע שהיא עורכת אל עולם העבר הבעייתי שלה. מסע שאמור לספק לה תשובות, שאולי יעזרו לה להחליט איך לנהוג עם בחור הישיבה החביב שאיתו היא נמצאת בשלבים מתקדמים של דייטים.

על הבמה אריאל נמצאת לבד עם הבובות ומצליחה, עם האופי המיוחד שלה, לגשר על הפער שבין הציפייה הקומית שיש לך מדמויות שהם למעשה בובות, לבין העיסוק עם נושא כל כך טעון ובעייתי.

נאיביות מול הקצנה

בגלל שההצגה מיועדת מראש להעביר מסר לבנות צעירות, בגילאים שבהם השחור-לבן משחק תפקיד גדול יותר מהתחום האפור של החיים, הקהל עלול לראות בהן מעט נאיביות. אבל עבור הציבור הדתי - קשר שבו נפגשים על הספסל בגן ורק מדברים הוא מציאות שכיחה.

מצד שני, ישנן סצינות בהצגה שמעט מוקצנות ללא הצדקה. באחת הסצינות לדוגמא מוצג דייט של שתי דמויות מהמחזה, כשהבחורה מגיעה באיחור של 20 דקות אל ספסל המפגשים. התגובה הראשונית של בן הזוג היתה כעס, וביחד עם המוזיקה הדרמטית ברקע, הקהל מיד עושה אחד ועוד אחד. אבל אם להיות כנים, מי מאיתנו לא קצת כועס כשמאחרים לו לפגישה. סיטואציה נוספת היא תיאור תקופת החיזור, שבה מי מאיתנו (או שאולי אני עכשיו ממש מביך את עצמי) לא מצא

את עצמו מגניב איזה פתק סודי לבת הזוג או קונה לה איזה מתנה קטנה וטפשית. אבל בהצגה, כחלק מאותה הנחת יסוד שאריאל מנסה להקנות לצופות, הדבר מתפרש כהסוואה לבלאגן האמיתי שמחכה לבחורה ביום שאחרי.

לכן טוב שאחרי ההצגה מתקיים דיון עם הקהל, שקצת מסביר ומפשט איך לעשות את ההבחנה הנכונה, כדי שבסופו של דבר תבין אותה בחורה פוטנציאלית שטוב להיות עם יד על הדופק, אבל שלא כל גבר הוא בחזקת חשוד מיידי.

בכל מקרה אין ספק שהצגות מהסוג הזה, טובות יותר או פחות, עושות עבודת קודש. זה גורם לחשוב, ועוזר להציף סוגיות בעיתיות, שחברות סגורות מתקשות להתמודד איתן. ככל שתהיה יותר מודעות לעניין, אולי לא תהיה פחות אלימות, אבל ייתכן שליותר נשים יהיה אומץ לנסות לצאת מהקשר, או להימנע מלהיכנס אל התופת הזאת גם במחיר של ויתור על מה שנראה לכאורה כאהבת חייהם.