ארץ הנשרים לומדת לעוף

עם כל המדינות העשירות, הירוקות, המודרניות, המעודכנות והמערביות באירופה, מה פתאום לבקר באלבניה - הדיקטטורה הקומוניסטית לשעבר שהפכה לג'ונגל של שחיתות, עוני ומלחמות פנימיות הרסניות. אולי בדיוק בגלל זה - כדי לראות איך מה שהיה השריד הקומוניסטי האחרון מנסה לגשש את דרכו הדמוקרטית, למחוק את עברו האפור, כולל הבניינים המכוערים, ולצבוע את עצמו בצבעים יפים יותר.

ככל שמתרחקים מהבירה טירנה מבינים למה אלבניה נחשבת למדינה הענייה ביותר באירופה. הדרך לאזורים ההרריים שבצפון המדינה, סמוך לגבול עם המדינות החדשות מונטנגרו וקוסובו, הוא מסע בזמן, דרך ארכיטקטורה סובייטית מכוערת, לצד בנייה איטלקית, זכר לימי הכיבוש בשנות ה-30 של המאה ה-‭.20‬ גם צורת החיים נעצרה אי-שם באמצע המאה הקודמת, כשהניגודים הבולטים הראשונים הם בין המרצדסים הפופולריים לעגלות עם סוסים, שחולקים את אותן דרכים משובשות.

המסע אל הצפון ההררי עובר דרך העיר לז'ה, שם נמצא המאוזולאום של הגיבור הלאומי של אלבניה, סקנדרבג, או בשמו המקורי גיירגי קסטריוטי, שבילדותו נחטף על-ידי האימפריה העות'מאנית שהפכה אותו למנהיג צבאי גדול במהלך המאה ה-15 ונתנה לו את השם הטורקי סקנדרבג, ככינוי של כבוד. בתחילת דרכו לחם סקנדרבג בשירות האימפריה, אך לאחר זמן מה החליף צדדים והחל להילחם נגדה, עד מותו בשנת ‭.1468‬ סקנדרבג הפך לגיבור לאומי כשהצליח להשיג לעם האלבני עצמאות ראשונה, גם אם לתקופה של שני עשורים בלבד, וכונן למעשה את הלאומיות האלבנית.  

"הצלחת" הקומוניזם ניכרת במדינה. שוק בטירנה (צילומים: דניאל בטיני)

אחרי מותו נפלה אלבניה שוב לידי העות'מאנים, שלמעשה מחקו מאז ועד להכרזת העצמאות החדשה ב-1912 את כל ההיסטוריה הלאומית-תרבותית שלה. המלך זוֹג הראשון שלט במדינה החדשה עד שהאיטלקים כבשו אותה מ-1925 עד ‭.1939‬ אז הגיע השלטון הקומוניסטי. אחרי עשרות שנות רודנות תחת אנוור הוג'ה, שחיסל עם עלייתו לשלטון ב-1944 את הכלכלה של ארצו, נותרה אלבניה חבולה ומוכה למעשה עד היום.

אחד הרעיונות המעוותים ביותר של הוג'ה היה להקים מאות אלפי בונקרים ברחבי המדינה. הרודן חשש כי העם יתקומם נגדו ותיכנן שבכל בונקר אישי שכזה יתחפרו חייל או שניים. יש שמעריכים את מספר הבונקרים ב-750 אלף, לאוכלוסייה שמונה כ-‭3.5‬ מיליון תושבים בלבד. משכורת ממוצעת באלבניה עומדת כיום על 200 אירו בחודש, והאבטלה מתקרבת בפועל ל-35 אחוז.

בת מפורסמת נוספת של אלבניה היא אמא תרזה, הנזירה המפורסמת, שמשפחתה הגיעה מאזור הכפר המרוחק פוקה. פסלה ודיוקנה נראים במקומות רבים בכל רחבי המדינה.

מרצדסים בלי כבישים

אם רוצים להיחשף לטבע עוצר הנשימה של המדינה, מומלץ לנסוע לאורך נהר הדרין, נהר גדול שמהנדסים של המשטר הסיני הקומוניסטי הפכו אותו לשלושה אגמים גדולים באמצעות סכרים. הדרך היחידה שמקשרת בין מרכז המדינה לצפונה היא הכביש ההררי הארוך והמתפתל לאורך הנהר. מדובר ב-9 שעות נסיעה מטירנה ועד לעיירה באירם צורי שבצפון־מזרח המדינה. החלופה היחידה היא מעבורת שמקשרת בין העיירה קומאן לעיירה פירזה, שמקצרת את המסע לשלוש שעות. המעבורת יוצאת רק פעם אחת ביום, בשעות הבוקר. אם בוחרים בנתיב היבשתי, עדיף לעשות אותו בג'יפ או רכב שטח אחר. חברת מדרפט הישראלית, שמתמחה בטיולי אתגר וג'יפים, החלה לאחרונה להוציא טיולים לאלבניה.

העיירה הענייה באירם צורי שוכנת באזור נידח ביותר והררי בסמוך לגבול עם קוסובו, חבל ארץ שהכריז על עצמאותו מסרביה רק לאחרונה, אחרי מלחמת אזרחים קשה. העיירה קיבלה את שמה בשנות ה-50 משמו של לאומן שלחם נגד הטורקים בתחילת המאה ה-‭,20‬ והיא משמשת מרכז לאיכרי האזור. יש בה רחוב מרכזי אחד עם שוק קטן וססגוני. כאן עדיף לשכוח את שנות ה-2000 ואת חידושי הטכנולוגיה ולראות את החיים כפי שהתנהלו במקומות אחרים לפני 60-50‬ שנה.

המפגש עם המקומיים הוא חוויה של ממש. התושבים, שגם לבושים בסגנון ישן, שמחים מאוד לקבל את פני האורחים והתיירים וממש ששים להצטלם ולחייך. בניגוד לתדמית המאוד לא מחמיאה שלה זכו המהגרים האלבנים שברחו מארצם במהלך שנות ה-80 וה-90 לאירופה, הכנסת האורחים הנדיבה של המקומיים היא דווקא הצד החזק שלהם.

בבאירם צורי יש ניגודים מטורפים וסתירות בלתי מוסברות בין עבר, הווה ועתיד. פחי אשפה, למשל, אין כאן, כי הפסולת ממילא מציפה את הרחובות. מצד שני, איך יש להם כל כך הרבה מכוניות חדישות? אולי המרצדסים הרבים, ישנים וחדישים, ששוטפים את רחובות המדינה מסמלים את הרצון העז של המקומיים להסתכל לכיוון המערב ולהרגיש שייכים. במשרדו של ראש עיריית באירם צורי, נורדין אמטי, מתנוססים שלושה דגלים, האלבני, האמריקאי ודגל האיחוד האירופי, ועל שולחנו מונחת הגאווה הגדולה ביותר שלו, תמונה משותפת עם דוגמנית ברזילאית.

נהר ולבונה בצפון ההררי 

רק רקי

צפונית לבאירם צורי, במעלה הנהר המדהים וולבונה שזורם בין פסגות הרים סלעיות שמגיעות לגובה של יותר מ־‭2,000‬ מטר, נמצאים הכפרים וולבון ודרגובי. וולבון שימש ככפר נופש לראשי המשטר הטוטליטארי, ועדות לכך היא מלון גדול שננטש ונזנח מאז ומשמש כעדות אילמת לתקופה אחרת. ראש העיר המארח מבטיח שבקרוב יגיעו

ההשקעות ממדינות אחרות שיסייעו למקומיים לפתח את האזור לתיירות. כל מה שצריך זה להמתין להשלמת סלילת הכביש המחבר בין העמק והאזור המושלג, רק חבל שלסלילת הכביש אין כל זכר. זה בדיוק מה שמרתק אצל המקומיים, האופטימיות הבלתי נגמרת והמחוברות שלהם לאדמה, לטבע. כמו בכפר דרגובי הנידח, שבו המקומיים מתפרנסים מגידול כבשים, עיזים ופרות. דווקא הבתים הכפריים הצנועים מחוברים לרשת חשמל מסודרת, וזאת בזכות המהנדסים הסינים שנשלחו לכאן בימי ההשפעה של המעצמה האסיאתית על השלטון האלבני.

בהתאם למצב הכלכלי גם המטבח המקומי מתבסס בעיקר על מה שיש. ספק אם בכלל אפשר לקרוא לזה אוכל אלבני או בלקני. יש בשר טעים מגידול עצמי, המון מאפים טובים, אם כי קצת כבדים, ובעיקר גבינות ויוגורט שהמקומיים מייצרים בעצמם. למי שמתגעגע, לירקות - בעיקר לעגבניות המקומיות - יש טעם של פעם. כל ארוחה באה בליווי כמה כוסות של רקי מקומי, שבהחלט מפשיר את האווירה ומחבר את המבקרים בצורה הטובה ביותר למקומיים.  

המסע חזרה מהצפון הנידח והבתולי לאזור הבירה עובר דרך שתי ערים שמסמלות את המעבר אל העולם המודרני. שקודרה שבצפון המדינה היא עיר שרוב תושביה נוצרים קתולים, בניגוד לערים האחרות, המוסלמיות. למעשה, 70 אחוז מתושבי אלבניה מוסלמים, אם כי רובם אינם דתיים, אחרי שבמשך עשורים רבים דוכאו כל גילויי הדת במדינה וכל המסגדים נהרסו. רק בשנים האחרונות נבנו מסגדים מחדש, והתושבים מתחילים לגלות מחדש את השורשים הדתיים שלהם. העיר, אחת הגדולות באלבניה, שוכנת לגדת אגם שקודרה, מאגר המים הגדול ביותר במדינה. תצפית מרהיבה על העיר אפשר לקבל ממצודת רוזפה, שנמצאת דרומית־מערבית לעיר.

חזקים בבשר ובמוצרי חלב

ציונות מקומית

הנקודה היהודית בטיול מתגלה במקום הכי פחות צפוי, בעיר קרויה, אחת הערים העתיקות והמעניינות של אלבניה, שנמצאת כשעה נסיעה צפונית לטירנה ונבנתה על צלע הר תלול ביותר. קרויה הייתה מקום מושבו של הגיבור הלאומי המיתולוגי סקנדרבג, ובמקום מצודה ומוזיאון יפים שנושאים את שמו. יש גם בזאר טורקי ציורי, שמנסה לפתות את התיירים בשלל של אריגים ומזכרות מקומיות.

אחד מהמוכרים בשוק התגאה בכך שסבו הוא חסיד אומות העולם, אחרי שהציל כמה יהודים בעליית הגג שלו מפני הנאצים. בגאווה גדולה ובהתרגשות הוא הציג את ההקדשה ואת התעודה מ"יד ושם" שמנציחה את סבו. בכלל, דווקא במדינה קומוניסטית לשעבר ומוסלמית, שבמשך שנים ארוכות לא קיימה כל קשר עם ישראל, יש אהדה עצומה לישראל וליהודים. זאת אולי המדינה היחידה באירופה שמביטה על ישראלים בסוג של הערצה בלתי מתפשרת. גם בכפרים הנידחים, שנדמה שעוד לא שמעו בהם על נפילת מסך הברזל, מפגינים התושבים בקיאות רבה בהיסטוריה של העם היהודי ושל מדינת ישראל. האלבנים מתגאים מאוד בכך שהצילו יהודים לא מעטים בתקופת השואה ומזכירים את העובדה הזאת שוב ושוב.

במקום אחר באלבניה, בעיירת החוף הדרומית סָרָנְדֶה, שמגיעים אליה רק במעבורת מהאי היווני קורפו, יש שרידי בית כנסת עם פסיפסים שבהם סימנים יהודיים מוכרים כמו מנורה ושופר. בית הכנסת הוא מהמאה ה־5 ומוכיח נוכחות יהודית במקום לפני ‭1,500‬ שנה.

העיר קרויה מסמלת עוד מעבר במנהרת הזמן מהצפון הנידח, עם הטבע המרהיב והכפרי, אל העיר, אל הציביליזציה המודרנית. זאת עיר שמלאה בפרויקטים נדל"ניים ובבנייה מערבית שמתערבבת במבנים הישנים והאפורים. יש מסעדות, בארים וחיים תוססים, שמזכירים ערים לחופי הים התיכון.

סורגות גרביים תוך כדי סחיבת משאות 

תופעה חיובית מאוד שמתרחשת לאחרונה היא חזרתם של גולים אלבנים רבים, שברחו מהמדינה לפני שנים רבות. כעת הם שבים לארצם, מלאים בגאווה לאומית, כדי לסייע עם הכסף שהצליחו להרוויח בגרמניה, איטליה ושווייץ. בכל פינה במדינה שומעים אלבנים שמדברים ביניהם גרמנית, צרפתית או איטלקית רהוטה. אפילו בכפרים הנידחים, בין כל האנשים הלבושים בבגדים פשוטים ולא מטופחים, פוגשים לפתע אלבנים בלבוש מודרני ומערבי.

אחד הדברים שהאלבנים הגולים החזירו לארצם זה את המקצוע המכובד של רחיצת מכוניות. הג'יפ התכסה באבק? לא נורא, כל 100 מטר אפשר למצוא את העסק הפרטי החביב ביותר באלבניה – מתקן לרחיצת מכוניות. כמעט לכל משפחה כאן יש מתקן כזה, מהפרימיטיביים ביותר (צינור מים) ועד למתקן מאורגן יותר. מים לא חסרים במדינה הזאת, השוכנת לחופי הים האדריאטי ומקבלת מים צלולים מההרים.

את אלבניה מומלץ לספוג ולגלות צעד אחר צעד, נהר אחר נהר, עיירה אחר עיירה, ורק בסוף להגיע לעיר הגדולה, הבירה טירנה. שם אפשר כבר לראות ניצנים אמיתיים של המערב: לצד שכונות עוני, בלוקים אפורים ושווקים עממיים, אפשר ללון גם במלונות פאר מודרניים, לאכול אוכל מערבי מוכר ולצאת לבלות בפאבים.

מרשימה ביותר הכיכר המרכזית הגדולה, עם הרחובות הרחבים, בניין האופרה ובניין האוניברסיטה בסגנון קומוניסטי. במרכז העיר, במקום שבו עמד פעם פסלו של הרודן הוג'ה, עומד היום בגאווה פסלו המרשים של גיבור אלבניה סקנדרבג, לצד דגל אלבניה המתנוסס. גם בטירנה מומלץ להתרחק מהמקומות שמתגאים במערביות יתר ולא להתפתות לאכול במסעדות "מודרניות‭."‬ עדיף לפקוד את אחת המזללות הקטנות והמקו־ מיות שמגישות קבבים מבשר כבש ובקר. משובח. זאת גם ההזדמנות להרים כוסית אחר כוסית של רקי ובירה עם המקומיים. גזואר! (לחיים!) ‬