ט' באב תשס"ח: שוברים שתיקה

מי לא מכיר את קמצא ובר קמצא? שירים את היד. שמענו את סיפורם מהגננת בגן, או שהתוודענו אליו מ"כה עשו חכמינו" המיתולוגי. השמות הללו הם סימן ההיכר לדורות של סיפור החורבן. שמות נרדפים לשנאת חינם, לכל השלילה ביחס אנושי בסיסי. סיפרו לנו על מארח נבזה, יהיר וחסר רחמים ששלח את משרתו להביא לסעודה שערך את אוהבו קמצא ואילו זה טעה והביא במקומו את שונאו בר קמצא. המארח סירב לארחו בסעודה וגירש אותו בבושת פנים למרות שבר קמצא אף הציע לו לממן את כל עלות הסעודה רק שיסכים להשאירו. בר קמצא המרוגז והפגוע שם פעמיו לשליט הרומי ופתח במסע הלשנה נקמני מתוחכם על היהודים שסופו חורבן ירושלים.

אבל כמו סיפורים רבים וטובים אחרים, השיחזור והגנריקה לא משקפים במדוייק את המקור. במקרה של סיפורם של קמצא ובר קמצא הסיפור המוכר עליו גדלנו והתחנכנו אפילו מפספס את הפואנטה העיקרית. עיון קצר בתלמוד הבבלי במסכת גיטין, מקור הסיפור, מעלה כי שנאתו התהומית של המארח לבר קמצא, לא היא שהובילה את בר קמצא למסע הנקמה ההרסני. ממש לא. זה בודאי פגע בו, פצע את נימי נפשו, ערער את אמונו בבני אדם, אבל לא היה די בעלבון הצורב מצד המארח כדי להביא את בר קמצא למעשה כה נמהר וקיצוני.

התלמוד הבבלי מדגיש כי הואיל וישבו חכמים בסעודה של המארח ולא מחו נגדו, לא נקפו אצבע כדי למנוע את העוול, לא עשו מעשה ולא אמרו מילת מחאה, למד מכך בר קמצא שנוח להם בדבר. או אז יצא בר קמצא למסע הנקמה וההלשנה לרומאים שסופו חורבן, הרס וגלות (יש עוד גיבור בסיפור המקורי: זכריה בן אבקולס. אך על חלקו ראוי לעמוד בהזדמנות אחרת).

ט' באב תשס"ח

מסיפור על שני אנשים פרטיים וגורלה הנורא של שנאה תהומית ביניהם, צץ ומתגלה הסיפור האמיתי. סיפור של ביקורת נוקבת לא על האנשים עצמם גיבורי הסיפור לכאורה, אלא על המנהיגות. המנהיגות הדתית. מנהיגות כושלת וחלשה העוברת בשתיקה על עוול חברתי, עוול אנושי. מנהיגות דתית שאינה קשובה ורגישה לצרתו של היחיד, לעלבונו, לפגיעותו. מנהיגות דתית שבאדישותה והשלמתה עם מציאות כואבת, גורמת לתגובת שרשרת שסופה חורבן.

לו היה קם אפילו אחד מהחכמים ומעיז, מבקר או מתריס כנגד המארח על יחסו הפסול כלפי בר קמצא, מי יודע אולי היה משתכנע המארח להשאיר את בר קמצא בסעודה מפאת כבודו של אותו חכם. וגם אם היה עומד המארח המרושע בסירובו, מי יודע אולי היה חוזר בר קמצא לביתו אבל וחפוי ראש אבל לפחות עם תחושה שאחד מהחכמים השמיע בעוז את קול התורה, הזדהה איתו, הבין לליבו. סביר להניע שרוחו הסוערת וליבו המבעבע היו נרגעים קמעה וההמשך הקטסטרופלי היה אולי נחסך מאיתנו.

ברוח המוקד החדש של הסיפור, ערב תשעה באב תשס"ח הוא עיתוי מתאים לומר שאפו גדול ולתת טפיחה על השכם. אות כבוד והערכה לאותם רבנים שבוחרים למחות ולזעוק שצריך. לאותם מנהיגים דתיים שהחליטו שאסור לשתוק. אנחנו יודעים היטב לבקר את הרבנים שלנו, לקטר על המנהיגות הדתית. אנחנו מצפים מהם להרבה, ובצדק. אבל גם מילה טובה מותר להגיד. מותר לפרגן שצריך. דוקא השנה ראינו קבוצת מנהיגים דתיים הרחוקה מאוד מהמנהיגות הדתית שסבבה סביב שולחן הסעודה אליה הוזמן בטעות בר קמצא. אנחנו גילינו מנהיגים דתיים ורוחניים שלא שותקים, שלא מעלימים עין, שלא בוחרים בדרך הקלה של התעלמות ואדישות. ראינו אותם בדרכם הישרה העושה מעשה ונוקטת עמדה. גם שזה לא קל. גם כשיש לזה מחיר כבד.

רבני "צהר" ידעו בזמן הנכון לצאת בכול כוחם בעד היתר המכירה ופתרונות הלכתיים אחרים בכדי למנוע פגיעה בחקלאים היהודיים ובעלי המסעדות שעמדו מול ההתעקשות החרדית על רכישת יבול נוכרים בשנת השמיטה. רבני " צהר" יצאו למאבק משפטי על הליך בחירה כשר והוגן של דיינים בבתי הדין הרבניים. רבני "צהר" יצאו במחאה גדולה על פסק הדין השערורייתי בתחום הגיור והפגיעה חסרת התקדים במאות גרים שעברו תהליך קשה ומפרך של הצטרפות לעם היהודי ובאבחת פסק דין עלולים למצוא עצמם בפני שוקת שבורה. רבני "צהר" נקטו עמדה ברורה ואמיצה בתחום הסחבת הבלתי אנושית וחסרת הרגישות בבתי הדין כלפי מסורבות הגט. רבני "צהר" היו שותפים למאבקים חברתיים בתחום תנאי התעסוקה במשק ומעמדם של העובדים הזרים.

שמענו אותם. ראינו אותם. הם בחרו למחות. לא להרתע מול עוול לא צודק, לא להבליג מול פגיעה בערכים ומוסר יהודי.