חכמים על מפקדים
את אותה סלחנות, שמוענקת ביד רחבה לפוליטיקאים שסרחו ולעבריינים סדרתיים, אנו שוללים ממפקדי צה"ל, אשר שוכבים למעננו על הגדר בעזה ובנעלין
אנחנו דורשים מהם להיות אגרסיביים, ממזריים, לחשוב "מחוץ לקופסה" ולקחת סיכונים. אבל כשהם טועים ומקדיחים את התבשיל בדיוק בגלל תכונות אלו, דורשים עיתונאים שצה"ל ימצה עמם את הדין, וארגונים "הומניטריים" ומשפטנים מתייחסים אליהם כאל פושעים לכל דבר. את אותן סלחנות וענישה מידתית, שמערכת אכיפת החוק והחברה בישראל מעניקים ברחמנות ובטוב לב תמוהים לפוליטיקאים שסרחו ואפילו לעבריינים סדרתיים, איננו מוכנים לגלות כלפי מפקדי השדה של צה"ל. כלפי אותם אנשים, שמסכנים את חייהם יום-יום ולילה-לילה ושוכבים למעננו על הגדר, תרתי משמע. בין אם זו גדר המערכת בעזה ובין אם זו גדר הביטחון בנעלין.
ההליכים הננקטים כעת נגד שני מפקדי שדה בכירים בצה"ל הם דוגמה לכך: מפקד גדוד 71 בשריון, סגן-אלוף עמיר בורברג, כבר הודח על-ידי הרמטכ"ל ויעמוד למשפט באשמת "התנהגות לא הולמת", בגלל כדור גומי שירה חייל בפיקודו ברגלו של מתפרע פלסטיני כפות. המקרה השני הוא של מפקד אוגדת עזה, תת-אלוף משה (צ'יקו) תמיר, שהפרקליטות ומצ"ח מנהלות נגדו חקירה בחשד שהתיר לבנו הקטין לנהוג ברכב צבאי בלא רישיון ובניגוד לנהלים. תמיר גם חשוד בכך שניסה להעלים משלטונות צה"ל את העובדה, שאותו בן היה מעורב בתאונה תוך כדי הנהיגה.
במקרה של המג"ד ברור לגמרי מחומר החקירה, כי הוא לא ממש נתן פקודה לחייל לירות - אלא רק התכוון להפחיד את הפלסטיני, שעשה עצמו כמי שאינו דובר עברית והתנגד למעצר. החייל לא הבין את כוונת מפקדו - וירה. היה כאן כנראה ניסוח לא בהיר ואפילו מביך, היה גם שימוש פסול ב"טריק" להפחדת הפלסטיני - אבל בוודאי לא פקודה בדם קר לירות בעציר כפות, כפי שהאירוע הוצג בציבור. מנסיבות האירוע, שבגללו נחקר תא"ל תמיר, עולה אמנם חשד סביר כי מפקד האוגדה הפר ביודעין נהלים של הצבא, ובכך ביצע לכאורה עבירות משמעת. אך העבירות שבהן מדובר - אם אמנם יוכח שנעברו - אינן מצדיקות את חומרת ההליכים החקירתיים המתנהלים בעניינו; את המחיר הציבורי שהוא כבר משלם עקב הפרסום הרב שניתן לפרשה; ואת האיום הנשקף לקידומו במסלול הפיקוד בצה"ל.
למען הגילוי הנאות, אציין שאני מכיר אישית את שני הקצינים. את תא"ל תמיר ראיתי מתפקד בצורה מעוררת הערכה בנסיבות מבצעיות בלבנון; את סא"ל בורברג ראיתי לאחרונה מפקד במקצועיות על גדוד הטנקים שלו באימון מסובך ברמת הגולן. אף-על-פי-כן, איני מקל ראש בעבירות המיוחסות לשניים; רק שיש לשים דברים בפרופורציה. אף כי בשני המקרים פעלו שני המפקדים בניגוד לפקודות וערכי הצבא, כמעט שאין ספק שלא הייתה כוונה פלילית מצידם. שניהם עשו את שעשו כנראה מתוך שיקול דעת מוטעה ואינסטינקט, גם כשניסו בתחבולה כזו או אחרת להשתיק את הפרשה. לכן הם ראויים לעונש ול"תקופת צינון" מסוימת בתפקידי מטה. אבל העונש חייב להיות מידתי וכזה שלא יפגע ביכולתם להעמיד בעתיד הלא-רחוק את כישוריהם וניסיונם לשירות צה"ל וביטחון המדינה. כשבאים לנקוט נגדם הליכים משפטיים ומשמעתיים, חייבים לשקלל גם את תרומתם ארוכת השנים, את נכונותם לסכן את נפשם וגם - כן, גם זה שיקול רלוונטי - את המחסור הכבד הקיים בצה"ל במפקדי שדה מקצועיים, מנוסים וחדורי מוטיבציה. מחסור שתוצאותיו ההרסניות ניכרו היטב במלחמה האחרונה.
לרסן סוסים אבירים
אינני מנסה חלילה לטעון, שלא צריך למצות את הדין עם מפקדים וקצינים שביצעו במזיד ובאופן מתמשך עבירות חמורות על טוהר המידות, או שפגעו בביטחון ישראל ואזרחיה. עם אלה, ייקוב הדין את ההר. השאלה היא אם ראוי להדיח מפקד שדה ולוחם מנוסה, בעל יכולות מקצועיות, רק בגלל התנהגות חריגה - אך לא פושעת; התנהגות שמניעיה נעוצים באותו מבנה נפשי, העושה את המפקד שסרח למנהיג רב-ערך בשדה הקרב.
ההתלבטות בשאלות אלו אינה חדשה. ההיסטוריה, הספרות והקולנוע מלאים בדמויות של אנשי צבא ולוחמים, שהעמידו את הממונים עליהם בדילמות מהסוג הזה. בן-גוריון למשל היה מוכן להעלים עין מאי-אמירת אמת סדרתית והתנהגות מבצעית פרועה של אריק שרון, רק מפני שראה בו לוחם ומנהיג צבאי מבריק. הוא הדין ביחסו למשה דיין, אותו מינה והשאיר כרמטכ"ל חרף התנהגות אישית שערורייתית. כמוהו עשו נשיאים אמריקנים, שהותירו ואף קידמו בתקופות לחימה את הגנרל פטון ומקארתור, אף שאלה נהגו בניגוד לפקודות ולנהלים. כך גם בצבאות אחרים, למן ימי התנ"ך ועד ימינו.
אבל ראש הממשלה, שר הביטחון והפיקוד הבכיר של צה"ל דהיום אינם מוכנים לקחת אחריות ולהעניק הזדמנות שנייה ושלישית לקצינים ומפקדים משובחים, שכשלו בהתנהגותם האישית והמנהלית. סיבה אחת לכך היא כנראה עודף לגליזציה ונוקדנות משפטית, הניכר לאחרונה בחיים הציבוריים בישראל בכלל ובמערכת הביטחון בפרט. סיבה אחרת היא המורא המשתק, שמטילים התקשורת והפוליטיקאים על הדרג המדיני והצבאי הבכיר - החל מראש הממשלה וגמור בפרקליט הצבאי הראשי. בגלל כל אלה נוהג לעתים הצבא בחומרה יתרה ועושה אי-צדק עם מפקדים מוכשרים, בעלי מוטיבציה ומוסר לחימה גבוהים, שתרמו רבות לביטחוננו תוך סיכון עצמי. בנוסף לכך - ההליכים המשפטיים המבזים וה"זובור" התקשורתי, שעוברים אותם מפקדים, מכרסמים באמון הכללי שרוחשים הלוחמים כלפי שדרת המפקדים המוליכה אותם לקרב, ופוגעים במשמעת. חל כרסום גם באמון הציבור ומשפחות החיילים בצה"ל ובמפקדיו, וכתוצאה מכך נפגעים ישירות כושר פעולתו של הצבא ונכונות הדרג המדיני להפעילו בשעת הצורך.
ראוי לכן ששר הביטחון, הרמטכ"ל ואלופי הפיקודים ישקלו פעמיים, לפני שהם מדיחים או מעכבים את קידומם של מפקדי שדה שמעדו. יש בידם אמצעים פחות דרקוניים, באמצעותם ניתן להחדיר משמעת במפקדים-לוחמים בעלי אופי סוער ופה גדול. אפילו כאלה שטועים לחשוב שהם יודעים לכופף את החוק ולצאת בלי נזק. אם אינני טועה, היה זה דיין שאמר פעם כי הוא "מעדיף לרסן סוסים אבירים, מאשר לדרבן פרדות עצלות".
לפנייה לכתב/ת 
