מכתב אישי למנהיג פורש

משה, מו"ר, אנחנו בפתיחת ספר דברים, ספר של סיום, ספר שעיקרו נאום פרידה.

אתה ללא כל ספק המנהיג של עם ישראל. קח את זה מאיפה שתרצה – אתה הנביא הראשון, אתה עשית אותנו לעם, אתה נותן התורה, אתה המוביל במדבר ואתה גם הדמות הטראגית שלא זכתה לראות בפירות עמלה: 'איש ונבו לו על ארץ רבה'. אתה, יותר מכל אחד אחר, למדת אותנו ש'אין אדם נפטר מהעולם וחצי תאוותו בידו'. המוות שלך ישיג אותך לפני שאתה תשיג את תכלית חייך. זה כל כך נורא, שאני רוצה לפתוח את המכתב בקביעה אמיתית, שאני יודעת שרבים לא יאמינו לה, שבדברים הבאים שאומר אני ממש, אבל ממש, לא מאשימה. אני רק מבקשת לברר, וגם להביע צער.

כן, אני גם יודעת שהיינו עם לא קל והתלוננו הרבה, ופחדנו וייללנו שאנחנו רוצים לחזור אל סיר הבשר, והיו לנו מליון ואחת בקשות. אבל אתה יודע, גם תנאי החיים במדבר היו לא משהו. קשה להיות עבדים. אבל עבורנו זה היה קושי ידוע, מוכר ובעיקר – הייתה לו את שגרת החיים שלו. היציאה מבית העבדים אל 'המדבר הגדול והנורא' שיבשה לנו את כל המערכות – לא עוד סדר יום קבוע, לא עוד מקום מגורים אחד, איזה ענן מוזר בשמיים שמחליט מתי נסע ומתי נחנה, המזון שאנחנו אוכלים – חד גוני ואפילו קיומם של המים, בהעדם אין חיים, היה תמיד בסימן שאלה.

עוד בטרם יבש הבצק נאלצנו לנהל מלחמות שנראו חסרות סיכוי – לברוח מהמצרים ולקפוץ לתוך ים סוף, להלחם עם עמלק ועם המדיינים וזו הייתה רק ההתחלה.

קיבלנו תורה מאלהים שלא הכרנו, ההר נכפה עלינו כגיגיגת ואנו נוהלנו להאמין בדת חדשה, די מוזרה קצת מופשטת וחסרת ודאויות. ובתוך כל זה אתה נעלמת לנו לימים רבים, ואנחנו, בכל פעם שניסנו לשוב קצת לדתות מוכרות, עם אלים נראים, עם פולחן יצרי וצבעוני, עם תשוקות ופחדים וחגיגות, בכל פעם שנפלנו אל געגוע למוחש, שילמנו מחיר בלתי נסבל. לא קל להיות מנהיג של עם במדבר, ואנחנו לא תמיד קלים לנשיאה (כמה פעמים כמעט רצינו להרוג אותך) אבל תזכור שגם לנו היה באמת קשה.

שיחה על חמלה והאשמה

אני קוראת את הפתיחה לנאום הפרידה הארוך שלך. מחר יקראו אותו בכל בתי הכנסת בעולם היהודי. אין בי כעס וגם אין בי אהדה למקרא הדברים, יש בי רק עצב גדול. נאום הפרידה שלך בא ממקום תוקף ומאשים. הרבה אחריות אתה מטיל על כתפינו. לצורך השיחה אתך אני אוספת רק חלק מהתיאורים: 'טרחכם ומשאכם וריבכם', 'לא אביתם לעלות', 'אינכם מאמינים בה'', 'הדור הרע הזה'. ואני רוצה לבקש ממך להסתכל על זה גם אחרת, אתה יכול לזכור לנו גם חסד נעורים. אולי גם אתה יכול לומר לנו: 'לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה'. גם זו אמת של חיינו המשותפים במדבר, גם זה היה שם. אם היית אומר לנו את זה היינו בוודאי נמסים מהתרגשות.

משה רבינו, אני חושבת שהיה מועיל אם היית מבין שאנחנו לא באמת מורדים, אנחנו בעיקר מבולבלים ורועדים מפחד. אנחנו אנשים טובים שלא יודעים עצמאות מהי. לפני הבחירה במסע הקשה והאכזרי ל'שיקום הסמכות ההורית' היינו זקוקים בעיקר לחיבוקים וליטופים. אם זה היה נמצא שם ביתר נדיבות ורוך, אולי היינו חוסכים הרבה דם ושנות מדבר.

ואתה יודע מה הכי עצוב לי? שיחת הפרידה שלך. השיחה על משמעות המוות. אנשים מתים. גם אנשים טובים מתים. כולם מתים. תשמע מה בנות צלפחד אמרו לך (במדבר כז, ג): 'אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה' בַּעֲדַת קֹרַח כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ.' אבא שלהם לא מת בגלל איזה חטא לאומי שניתן להצביע עליו. אבא שלהם מת 'בחטאו'. יש איזו תפיסה דתית שמניחה שכל אדם חוטא במשהו ושהמוות נגזר מהחטא הבלתי נמנע הזה. יש מי שחושב שהמוות הוא פשוט חלק מהחיים, הסיום שלהם והוא לא רק בלתי נמנע הוא גם בלתי קשור לחטאים. אנחנו יצורים שמתים. כל היצורים מתכלים. אולי המוות טראגי ואולי לא, אבל בכל מקרה הוא האמת הכי מוצקה של החיים.

משה רבינו, בפרשה שלנו אתה מנסה להטיל עליינו את המוות שלך, להאשים אותנו בכך שלא תכנס אל הארץ הנכספת (דברים א, לד): גַּם בִּי הִתְאַנַּף ה' בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם. באותם פסוקים אתה גם מייחס לנו את השגיאה הפוליטית שלך ושל אלהים, לשלוח את המרגלים לתור את הארץ (דברים א, כב): 'וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר ...' אבל אתה ואנחנו יודעים שזה לא נכון ובעיקר לא יעיל. אתה לא מוכן לקבל את המוות שלך (ואני באמת לא מאשימה אותך על כך) ובגלל זה אתה לא מאפשר לנו להפרד ממך בדרך נותנת כוח, בדרך שתאפשר לנו לספר לנו סיפור טוב על הקשר שהיה בינינו במדבר ועל היכולות שלנו, בדרך שתאפשר לנו להאמין בעצמינו לאחר מותך. למה לא בחרת בעיקר לזכור לנו חסד נעורים?

בי אדוני, אני האשה המאד פשוטה וחד-פעמית, הניצבת עמך בפרשת דברים, בפרשת דרכים, חוגגת בעצם היום הזה ארבעים ושתיים שנות חיים. שליש החיים שלך הם במירב – חצי החיים שלי. כמה אנשים שאהבתי כבר עברו מן העולם. רוב האנשים שאני אוהבת עדיין בין החיים והפרידה שלנו עוד לפנינו. כל החיים הם גם מסע ארוך של פרידה ואני מבקשת ללמוד מפרידות, אני מבקשת ללמוד גם מהפרידה שלך.

אתה מקיים הרבה סיכומים ושיחות פרידה, בסיבוב הכמעט אחרון, כשאלהים מורה לך לעלות על הר נבו, הוא אומר לך את מלותיו האחרונות ובהן הוא לא מרשה לך לבוא אתנו חשבון על מותך ועל סיפור ארץ ישראל (דברים לב, נ-נב):

וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ כַּאֲשֶׁר מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ בְּהֹר הָהָר וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו: עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל:

חבל לי שברגע מותך גם אלהים מחזיק ביד פנקס אבל כנראה שבסיפור המוות שלך אין מנוס מהפנקס. יש משהו שאלהים חייב לסגור אתך וחייב להרגיע אותנו. אדם, כל אדם, אפילו אתה, משה הגדול מכולם, נדרש להתמודד עם המוות שלו בעצמו. נדרש לקחת אחריות על סיכום החיים, על הטעויות, על ההצלחות, על החוויות הלא-פתורות. הסיפור של המוות הטארגי שלך הוא לא סיפור החטאים שלנו.

נ.ב

יקירי מבית המדרש של הטוקבקים, בשבוע הבא יתבצע חילוף חד-פעמי בבית המדרש. דודי פ"ת היקר יכתוב את הטור. אני אטקבק.