פלצנים, מה יש לכם מהכשרות?

גם גדול המאמינים שנפשו מתעטפת תוגה וגופו מתענה ביום הקדוש והנורא הזה, מקרקרת לו האצטומכא המצומקת, אז מבחינתי – אין תאריך מופלא כתשעה באב לדבר על אוכל. ועוד אוכל כשר, אלא מה.

תפנית בעלילה

מרק עוף בבוקרשט, ובישראל

מהי תרבות אכילה

ובגלל הכבוד שאנחנו רוחשים לזר ולאקזוטי, איננו באים בטענות אל הסינים שאין להם במבה, מילקי, קוסקוס, קוטג', עגבניות או שמן זית בתרבות, וגם לא לחם, אפילו לא לחם-ארז, וגם לא שמנת מתוקה, קרם וניל, גויאבות או ארטישוק. ופיתות. הלא אי אפשר בלי פיתות. וחומוס? מיליארד וקצת אנשים חיים בלי זה ולא מתלוננים?

הם לא, כי הם מכבדים את תרבותם. ואנחנו מתלונים על שלנו ומקדשים את האקזוטי כי כאלה אנחנו, עם קשה עורף. "וישמן ישורון ויבעט", וככה נבעט המטבח הכשר החוצה מהיכלות הקולינריה כי הוא "מוגבל". לצרפתים אין טחינה, לאיטלקים אין פלאפל, ליפנים אין לאטקעס ולמטבח האמריקני-טקסני אין לפתן פלחי אשכוליות עם האות "צ" מוטבעת בו בגדול.

לשנאת הכשרות של חילונים רבים מדי יש כמה הסברים, וכולם לא קשורים לאוכל. כפיה, מכ"שים סוררים ומדושני עונג שמרוויחים משכורות ענק, אוכל יקר יותר, פרוצדורות, תחושה שעובדים עלינו בעינים ומוציאים אותנו פרייארים, המאמץ הנפשי הכרוך ברכישת פיתות לפסח, ואיבה לוהבת כלפי הממסד האורתודקסי שמרוב שהוא מייצג בעיני חילונים את הדתיים הוא הפך גם לשופרה הרשמית של הדת. ולא היא. אין כל קשר בין פסיקותיו של גדול או בינוני בתורה לבין דברי אלוהים חיים, והקשר בין היותו של אדם יהודי מאמין (כמוני) לבין הנעשה בצלחתו (הנחותה) אינו – חזור שנית, אינו – עובר ברבנות הראשית או כל רבנות אחרת.

הוא מתחיל ונגמר בהחלטה לעשות כך ולא אחרת, משום שכך עושים יהודים. ישראל, עוד תראו אם תרשו לי לדבר על זה, היא מקום בו שנאת היהודים הגיעה לכלל אמנות. הכי קל לשנוא דרך הבטן, והכי קל להגיד ששרימפס זה הכי טעים בעולם (מה שנכון, אגב). הכי קשה לומר שיש לנו תרבות משלנו, ואולי כדאי להידבר עימה לפני שנלחמים בה.

צום קל.