קץ הקונספציה הצבאית

"הקונספציה" שלפיה שאלות צבא וביטחון קובעות את דפוס הצבעתו של הבוחר הישראלי יותר מאשר שיקולים אזרחיים וחברתיים, גילתה בשבוע החולף את עוצמתה המתעתעת דווקא לאחר שקרסה פעם נוספת בסקרי דעת הקהל.

לפני שנה סייעה קונספציה זו לצד "מפקד הארגזים" לבחירתו של אהוד ברק לראשות העבודה. גם מי שהסתייגו ממועמדותו בשל עמדותיו בשאלות חברה, למשל, הסבירו כי בזכות עברו הצבאי, "רק ברק יכול" לנצח את נתניהו.

ואולם, בתום כשנה לכהונתו כשר ביטחון, תפקיד שהילתו אמורה היתה להגדיל את יתרונו על נתניהו, מצבו של ברק בסקרים גרוע מאי-פעם. בניגוד לפוליטיקאים המפקפקים בסקרים שאינם מחמיאים להם, ברק דווקא מתייחס אליהם ברצינות, אך מיהר למצוא מהם מפלט בקונספציה. "אנחנו לא נמצאים באיזה אירוע של 'כוכב נולד' או של 'רוקדים עם כוכבים' או בתוכנית 'הישרדות'", הרגיע את תומכיו, "אם יש סערה אמיתית בים אתה לוקח קפטן מנוסה".

בסוף השבוע נמסר כי גם יועצו האסטרטגי של מופז, ארתור פינקלשטיין, מאמין בקונספציה יותר מאשר ב"קמפיינים שליליים" שאתם הוא מזוהה. הישראלים, מסביר פינקלשטיין, נותנים קדימות לביטחון ולכן גם בקדימה, כדגם של החברה הישראלית, עתיד מופז לנצח את לבני. אפשר שהנחה זו נכונה לגבי "השטח" של קדימה, אך בציבור הישראלי בכלל, מתעקשים הסקרים, מנצחת לבני.

העובדות אינן מבלבלות את בעלי ה"קונספציה" והם אינם מתרשמים מהמגמה העולה מהסקרים האחרונים: "הגנרלים" ברק ומופז מדדים הרחק אחרי "האזרחים" ליבני ונתניהו. זו מגמה המנוגדת ל"קונספציה" בה שבויים הפוליטיקאים, האסטרטגים והפרשנים והיא רק המשך לתהליך שהביא את קץ שלטונו של אולמרט: לא נושאים צבאיים כמו מלחמת לבנון, מחאות המילואימניקים או ועדת וינוגרד הביאו להתפטרותו, אלא הסלידה האזרחית משיטת המעטפות.

בניגוד לקונספציה, גם סוד הקסם של ליבני ונתניהו הוא "אזרחי": לבני ממותגת כישרה, תכונה המספיקה כדי לחפות על חוסר נסיונה הצבאי; ואילו נתניהו מעורר געגוע, משום שכשר אוצר הוא הוכיח בניגוד לאידיאולוגיה המוצהרת שלו, את כושר פעולתו של המנגנון הממשלתי. כשהם מותשים ממשבר מערכות השלטון בשל נסיגת המדינה תחת משטר ההפרטה, מבקשים חלקים רחבים מן הציבור מוצא ב"מנוס מחופש" ומחכים למבוגר האחראי שיעשה סדר, גם אם כמו במקרה של נתניהו, הוא בין מחוללי המשבר.

ניתן לטעון כי המעבר ל"אזרחי" הוא תולדה של התפתחויות של השנתיים האחרונות: ההסכמה המדינית בין המפלגות הגדולות שיצרה האכזבה מן ההתנתקות וחוסר היכולת למצוא פיתרון צבאי למצב, פינו את הזירה הציבורית למחלוקות בנושאים אזרחיים.

אולם, העדפת האזרחי על הצבאי אינה עניין חדש. היא ממהותה של התרבות הפוליטית הישראלית. ההסבר להעדפה זו ראוי לדיון נפרד, אך גילוייה ברורים: סוגיות אזרחיות, חברתיות או תרבותיות הגדירו את סדר היום של מרבית ההתארגנויות המפלגתיות שצצו בישראל בעשורים האחרונים: ד"ש, תמ"י ש"ס, שינוי, המפלגות ה"רוסיות", הגימלאים, הירוקים ועוד.

יתר על כן, היו אלו האינטרסים החברתיים של מצביעיהם שקבעו את מדיניות הביטחון והשלום של המפלגות השונות, כפי שמלמדת הזיקה ההדוקה בין עמדותיהם המדיניות של הישראלים למיקומם הכלכלי-חברתי. משמע, הקונספציה מחליפה בין סיבה למסובב, ועל כן קריאת המצב המבוססת עליה משובשת.

גם הישגה של מפלגת העבודה תחת הנהגתו של עמיר פרץ, חלקי ככל שהיה, מלמד על העדפת סדר יום אזרחי, סוציאל-דימוקרטי שהרלוונטיות שלו מצאה ביטוי בקלפיות, ואשר ההתנערות ממנו בשם הקונספציה האיצה את מפלתו של פרץ.

בינתיים כשלון הקונספציה וקריאת המצב המבוססת עליה מוצא ביטוי במצבה של מפלגת העבודה, שתחת הנהגתו של ברק נדחקה לעמדת "המפלגה השלישית", מן ש"ס או שינוי, רק בלי הברק בעינים. בוחריה, כך מתברר, לא נטשו למרצ, שאף היא מתקבעת בגודל שאליו הצטמקה בשתי מערכות הבחירות האחרונות.

בכך משלם השמאל את מחיר התעתוע של הקונספציה, שקודשה במדיניות ה"שלום עכשיו, שוויון אחר-כך" – אשר שמשה כתירוץ להשלמה, ובהמשך לתמיכה, במדיניות ההפרטה של הימין, שהפכה בהדרגה את השמאל למיותר.

בעוד מפלגת העבודה והשמאל מתנוונים בציפיה לביקוש המבושש לבוא לשירותיו של "הקפטן המנוסה" ברק, הולך ומתעצם המחנה של קורבנות פירוק מדינת הרווחה, שעתיד עוד לגדול לנוכח השפעתו הצפויה של המשבר הכלכלי העולמי על ישראל. מחנה זה מחפש כתובת פוליטית שתאבק בהפקרתו למשטר ההפרטה ולשלטון ההון. הניסיון מלמד, כי אם הסוציאל-דימוקרטיה לא תספק את הכתובת, יעשה זאת הימין בדרכו.

פרופ' דני גוטוויין מרצה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת חיפה