מרואיינים, אל תבואו לאולפן!

אמנון דנקנר, חיית תקשורת, נטש את אולפן החדשות של ערוץ 10, זמן קצר לפני השידור שאליו הוזמן לצורך הופעה כפרשן לכבוד הודעת הפרישה של ראש הממשלה. כך, לפחות, דיווחה עיתונות הבראנז'ה. הסיבה: חדר האיפור לא היה ממוזג, בניגוד להבטחה שקיבל מראש, לפיה החדר יהיה ממוזג. העניין היה חשוב לדנקנר כיוון שהוא נוטה להזעת יתר, וללא מיזוג אי אפשר לאפרו; ללא איפור, הופעתו היתה נפגמת. הוא קם והלך, למרות שהיה חשוב לו להופיע, לא רק לטובתו האישית אלא בעיקר כדי ללמד סנגוריה על חברו הטוב, אהוד אולמרט.

המרואיין כגלדיאטור

הם באים ממרחקים, ממתינים כחצי שעה לתורם לעלות לזירה, לא לפני שאיפרו אותם בחופזה כדי להכינם לקרב. הם משלכים לאולפן לזמן קצוב מראש של כ-3 דקות, אותן עליהם לחלוק, לרוב, עם המראיינים ועם מרואיינים אחרים. לרוב, ניתנות להם, איפוא, לא יותר מ-30 שניות נטו כדי להביע את דעתם ומיד הם מגולגלים מהאולפן החוצה ונעזבים לנפשם. איש אינו טורח להסיר מהם את האיפור, להודות להם או להיפרד מהם. המרואיין עשה את שלו, המרואיין יכול ללכת.

אולפני הטלויזיה שיכללו את שיטת "השתמש וזרוק" לרמה של אמנות צרופה. בחלק מהמקרים מגלים המרואיינים עד מהרה כי הם נמצאים בפאנל רב-משתתפים וכי ברגע שהם פותחים את פיהם מישהו אחר קוטע אותם בצעקות כדי להפקיע את זכות הדיבור לעצמו, לפי מיטב תרבות הדיון הנהוגה במקומותינו. הברירה העומדת בפניהם היא להרים את הקול או לשתוק, לשמור על חזות מכובדת ולוותר על זכות הדיבור. כך או כך התוצאה זהה: איש לא ישמע את דעתם, ומוטב היה שלא היו באים ולא היו מתבזים.

מה לא עושים בשביל להיות בטלוויזיה?

 ואני שואל את עצמי בכל פעם מחדש: מה גרם לאנשים המכובדים האלה להיענות להזמנה? מה עבר להם בראש? מה גרם להם לטרוח ולהשחית את זמנם היקר, בשביל 30 שניות של הופעה מפוקפקת בטלויזיה?! אבל את התשובה אני הרי יודע.

מסתבר שהדחף העמוק והצורך הכל כך אנושי, למעט פרסום ותהילה מקננים באנשים חכמים, בעלי עמדה ומעמד בדיוק כמו אצל כולם. כולנו זקוקים ל-30 שניות של "תהילה". למעשה, אין כל הבדל בין המרואיינים באולפן לבין אותם נלעגים התוקעים את ראשם לתוך המצלמה, מעל לכתפי מרואייני הרחוב. בשני המקרים השאיפה היא אחת ומשותפת לכולנו: "להיות בטלויזיה".

היחצ"נים להוטים להשיג חשיפה

עד כאן באשר למרואיינים המוזמנים ע"י מפיקי התוכניות. חלק ניכר מהמרואיינים, לעומת זאת, מגיעים לשם בזכות, או בגלל היח"צנים שלהם שדחפו אותם לשם, כדי לקדם עניין מסחרי, ציבורי או פוליטי, כזה או אחר, וכאן נעשות העוולות הגדולות ביותר. היחצ"נים בלהיטותם להשיג ללקוחותיהם חשיפה מירבית (שהרי לשם כך משלמים להם). היחצ"נים שולחים אותם, פעמים רבות, למקומות הלא נכונים ולו רק כדי שיוכלו להוסיף אותם לרשימת "הישגיהם".

בחלק מהמקרים היחצ"נים אינם עומדים בלחץ של לקוחותיהם ומשלחים אותם לתוכניות לא הולמות ובלבד שיבואו על סיפוקם. אני נזכר במקרה מעברי הרחוק, כשליוויתי פוליטיקאי ידוע במרוץ הבחירות שלו. הוא הוזמן ליטול חלק בתוכנית מאוד פופולארית שהתנהלה במתכונת של פאנל רב משתתפים. אני יעצתי לו לא ללכת. הוא, לא עמד בפיתוי והחליט בניגוד להמלצתי (כדרכם של לקוחות) בתוכנית עצמה, הוא הותקף קשות ע"י המשתתפים, צעקו עליו, עלבו בו ,גערו בו ולא נתנו לו

לפתוח את פיו. בקיצור, הוא התבזה והוא אפילו לא ידע זאת.

כשיצא מהאולפן, שמח וטוב לב, ניסיתי להבהיר לו, שההופעה היתה אסוןץ הוא השיב לי: "מה אתה מדבר,אתה יודע איזה רייטינג יש לתוכנית הזאת?" הוא אפילו לא הבין שכגודל הרייטינג כן גודל הנזק. בשבילו ההופעה היתה חזות הכל. "ראו אותו בטלויזיה"

עצתי לכל מרואיין בכוח: דע לאן אתה הולך ובפני מי אתה עתיד להופיע. חשוב לבדוק מה אופי התוכנית, מי המראיינים, מי

אמור להופיע יחד איתכם, כמה זמן יוקצב לכם, באיזה ערוץ תשודר התוכנית ובאיזו שעה. האם היא תשודר בשידור חי או מוקלט. רק לאור המידע המפורט הזה, ניתן לשקול ולהחליט אם להופיע בתוכנית. מצפייה בטלויזיה בלבד אני יכול לקבוע בוודאות, שברוב המקרים עדיף להימנע מהופעה. רוב התוכניות עושות  למרואיינים שרות דוב. מומלץ, איפוא, להתגבר על הפיתוי ולקבל החלטה מושכלת. ברוב המקרים, ניזקה של ההופעה עולה על תועלתה ואי-הופעה עדיפה על הופעה.