אני ואתה ננהל את העולם
"יענקי ישכנע את מוישה וכל ההמונים כבר יצטרפו בלי לשאול שאלות". הבעיה היא שמרוב עיסוק ודקדוק האם לומר התנתקות או גירוש, יו"ש או השטחים, שוכחים שזה לא מעניין במיוחד את שאר הציבור. אורי אורבך עם הקרב הדתי על התודעה
שלוש שנים חלפו, ובזירת המילים העוסקות בגוש קטיף מתחולל קרב איתנים מי תהיה המילה המנצחת: ה"התנתקות" הרשמית והמכובסת, "הגירוש" החד-משמעית, או "העקירה" שהיא מתונה מהגירוש אבל אינה חלבית כמו ההתנתקות. ואולי "הפינוי"?
כל אדם דתי פיתח כבר אוזן רגישה וגם לשון כפולה. הדתי-ימני שחי בעיר המעורבת ומשוחח עם חבריו החילונים, ישתמש במילה המקובלת בתקשורת: ההתנתקות. אבל רבים מאנשי גוש קטיף והמעגל הקרוב אליהם ישטחו את טענותיהם תוך שימוש במילה גירוש. בשיחה הפנימית בין דתיים לבין עצמם – עקירה וגירוש יהיו הרבה יותר פופולאריות מאשר ההתנתקות. אמור לי מה היא המילה המועדפת עליך ואומר לך מי אתה.
אבל עם כל החשיבות של המילים (ויש להן חשיבות מסוימת), נדמה שהקרב על התודעה מתנהל בעיקר במחנה הדתי פנימה. למדינה, אותו גולם ענק ומאיים, לא ממש איכפת מהוויכוח במעגל סגור בין הממלכתיים לבין האקטיביסטים, בין רוח עצמונה ולבין האבנים של עמונה. האם להיגרר מהמאחז בפאסיביות כמו שק קמח או באקטיביות כמו שק דגים. אלו פלפולים של בחורי ישיבה, לא של מדינה.
לדתיים לאומיים רבים יש נטייה לחשוב כי כל העולם כולו מתנהל רק על פי המינוחים שהם יקבעו, ורק על פי הזרם שידו תגבר בקרב הפנים-דתי על התודעה. יענקי ישכנע את מוישה וכל ההמונים ועמם הממשלה כבר יצטרפו בלי לשאול שאלות. אלא שמרוב עיסוק ודקדוק אם לומר התנתקות או גירוש, יו"ש או השטחים, שוכחים שזה לא מעניין במיוחד את שאר הציבור.
הישראלים שאינם דתיים: חילונים, מסורתיים ואפילו חרדים, מגבשים דעה על נסיגה תמורת שלום או על נסיגה חד-צדדית במנותק לגמרי מהוויכוח על המינוח הראוי למעשה הנסיגה. התנתקות, התכנסות, התחבקות או התכרבלות - הרוב פועל על פי הרוח הנושבת מהממשלה ומתקשורת ההמונים. הרוב מושפע לאורך שנים ממערכת חינוך רופסת וממנהיגות פוליטית שאינה יודעת ואינה רוצה לעמוד בלחצים מבחוץ. הרוב לא בוחן את האפשרות לעקור יישובים על סמך התגובה הצפויה של העקורים, האם תהיה מתונה או פרועה, אלימה או משלימה. לרוב יש משכנתא על הראש הוא נותן לממשלה להחליט בשבילו.
כדי להשפיע על הרוב וכדי להיות חלק מהרוב הקובע, הדתיים והימניים לסוגיהם צריכים להיות דומיננטיים בפוליטיקה, בממשלה ובתקשורת, במערכת החינוך, הכלכלה, הצבא והמשפט. וכמובן גם בהתיישבות. לא לשבת בצד ולייבב על מר גורלם ועל "המדינה" שאותה יש ללמד לקח, אלא להבין סוף-סוף שהמדינה זה הם. גם הם. שהקרב על התודעה ועל ההכרעה מתרחש בבריכה של הגדולים, לא בבריכה הנפרדת של הקטנים. וגם אז לא בטוח שמנצחים.
אז הדתיים פותחים היום מוזיאון לגוש קטיף ויבואו אליו בעיקר דתיים (כן, וגם קצת דתל"שים). מוכרים ספרי זיכרון ונרות זיכרון ועורכים עלוני זיכרון ושירי זיכרון ולכולם יש חשיבות ערכית וחינוכית, אבל הכול מכוון פנימה. מעין ריפוי בעיסוק של המיגזר. אנחנו נתקשקש על המינוח הנכון למה שקרה בגוש קטיף ומייד אחרי שנכריע מה עלינו לעשות, נשכנע גם את שאר שבעים-שמונים האחוזים. קטן עלינו.
