חוק התשוקה

ישנן שתי אפשרויות להתייחס לתוצרת הקולנועית שמנפיק מנחם גולן בשנים האחרונות. האחת, להגיב בזלזול מתלהם שבעטיו ישלוף המבקר את מיטב הנבזויות מתוך הארסנל שברשותו. השנייה, להסיר את הכובע בפני תשוקתו הבלתי נדלית של גולן להוסיף וליצור קולנוע, כנגד כל הסיכויים כמעט. זה שפה יושב ומקליד מעדיף את האופציה הזו.

נכון, קשה להתפעל בלשון המעטה מ”השיבה מהודו”, "ימים של אהבה" ו"ריקוד מסוכן". צפייה בהם היתה מלווה בתחושה כאילו הופקו אי אז בשנות ה-70, וכאילו מי שייצר אותם שכח איך כותבים ומביימים סרטים. מצד שני, מי שייצר אותם עשה זאת מתוך עיקשות ראויה להערכה – הצורך להכריז "אני כאן", ולסרב ללכת לאותו תהום הנשייה שהקולנוע הישראלי שולח אליו את יוצריו החשובים ביותר (ע"ע משה מזרחי). משך שנים שימש גולן שק החבטות של הביקורת והממסד המקומיים, עד שנשכחה העובדה שמבלעדיו אפשר שלא היתה כאן תעשיית סרטים.

"הכתובה". מתקשה לשחזר את הרוח של הקומדיות העממיות של שנות ה-70

נקודת ההתחלה של הקולנוע הישראלי היא ב"סלאח שבתי", שאפרים קישון כתב וביים וגולן הפיק ב-1964. באותה שנה ממש ביים אורי זוהר את סרטו העלילתי(?) הארוך הראשון, “חור בלבנה", וכך למעשה נקבעה זהותם של שלושת "האבות המייסדים" של הקולנוע הישראלי. בעוד “סלאח" הלך וחולל היסטוריה כאחד הסרטים הקופתיים (ומעוררי המחלוקת) שנעשו כאן, הונחו זרי הדפנה דווקא על ראשו של זוהר כמבשרו של קולנוע ישראלי מודרניסטי ואמנותי, שעל מידת הרלוונטיות שלו היום אפשר להתווכח.

כשם שהחלו יחד, כך נמוגו קישון וזוהר מנוף הקולנוע הישראלי באותה שנה ממש, 1978. זוהר כבר היה אז עם רגל וחצי בעולם החוזרים בתשובה, וקישון התקשה למצוא את קולו הייחודי בישראל שאחרי קריסתה של מפא"י ההיסטורית. וגולן? – הוא, ולא בפעם היחידה בקריירה שלו, הלך וברא את עצמו מחדש, הפעם כ"מוגול”, טייקון סרטים הוליוודי.

הקריירה הקולנועית של גולן מאז משולה לעוף החול, שגם אם אינו ממריא רחוק, עדיין מנסה הוא לפרוש כנפיים ולעוף. “הכתובה", סרטו החדש שלשמו התכנסנו כאן בעצם, לא יהפוך את גולן ליקיר המבקרים המקומיים, שממש עם כתיבת שורות אלה משייפים את המקלדת. גם הרשימה הזו יכולה היתה להסתפק בכך, אבל רגע – נעצור. נכון, יש טעם לחוש חמלה כלפי מוצר קולנועי שנראה כה לא שייך לכאן, לשנות הזוהר שחווה הקולנוע הישראלי. מצד שני, קשה שלא להעריך את התשוקה של גולן לנשום, לחלום ולעשות קולנוע, גם אם התוצאה היא "הכתובה". מתבקש כמעט לומר, שאם יורם גלובוס, דודן ושותף לשעבר, היה שב וחובר אל גולן להכנת הסרט – התוצאה, לפחות מבחינת ערכיה ההפקתיים, היתה נראית אחרת (וכך גם כל סרטיו האחרונים).

חוזה על מפית בבית קפה

האמת, קשה להתאכזב מהסרט. השמועות על גניזתו, עשייתו החפוזה, הגרוש וחצי שהושקעו בהפקתו (חלק מהצילומים נערך בבית הבמאי), השינויים שביצע גולן במחזה (שהפכו מתישהו, אי אז בראשית שנות ה-90, את גיבורו לגרוזיני, רק כי המבטא מצחיק), והסכסוך המתוקשר בינו לבין משפחת קישון המזועזעת – ממילא לא הבטיחו טובות. וחבל שכך. שכן עם "הכתובה", שאת הזכויות על ההפקה הקולנועית שלו חתם גולן עם קישון על מפית בבית קפה תל אביבי (והמקרה של גודאר ו"המלך ליר" היה צריך כבר ללמד אותו שמפיות וסרטים הם מתכון בטוח לפיאסקו), הוא מעין סגירת מעגל לדרכם המשותפת שהחלה, כאמור, ב"סלאח".

הדבר העצוב באמת הוא, שמי שיצפה בסרט עלול לחשוב שקישון כבר אינו רלוונטי (אף שהצלחת ההצגה שמועלית במקביל בתאטרון "הקאמרי" מעידה על ההיפך), ובעיקר לתהות מה הפך את "הכתובה" למחזה הפופולרי ביותר שכתב. מדובר פה בשרברב (מאיר סוויסה), שרגע לפני חתונת בתו היחידה מגלים הוא ואשתו (ענת ברזילי), זוג יוצאי קיבוץ, שהכתובה המעידה על נישואיהם כדת וכדין – נעלמה ואיננה. במקביל רודף אחריו לקוח עצבני (שלמה וישינסקי), אחרי שהג'קוזי שהתקין אצלו אותו שרברב מתקלקל, ומתחיל להציף את כל הבית.

המחזה של קישון סיפק סטירה משוננת על החברה הישראלית, בעיקר הקיבוצניקים המתנשאים, של שנות ה-50. הוא הועלה אז לראשונה בתאטרון "האוהל", בכיכובו של מאיר מרגלית, וזכה להצלחה רבה. גרסתו של גולן מעתיקה את העלילה לשנות ה-70, העשור בו היה אמנם הקולנוע שלו בשיאו, אך הוא מתקשה לשחזר את הרוח האותנטית של הקומדיות העממיות דאז, על אף הופעתו של ארנון צדוק בחיקוי זאב רווח מ"חגיגה בסנוקר".

ועם זאת, ועל אף הכל – גולן כמפיק, תסריטאי ובמאי ראוי להתייחסות רצינית. לא רק מהסיבה שצוינה מעלה, אלא גם בזכות יצירות כ"אלדורדו", לפי מחזה של יגאל מוסינזון, ואחד הסרטים הטובים שנעשו בארץ, וכן “פורטונה", “כץ וקרסו", “קזבלן" ו"מבצע יונתן" שהיה אף מועמד לאוסקר, שכמו רבים מנכסי צאן הברזל של הקולנוע הישראלי, לא זכו מעולם להכרה שהם ראויים לה.

גולן אינו כתם שחור על מצח תעשיית הסרטים כאן. נכון, כמפיק תרומתו היתה חשובה יותר (הוא עומד מאחורי "הבית ברחוב שלוש" ו"אני אוהב אותך, רוזה" של משה מזרחי, שהיו שניהם מועמדים לאוסקר), אך גם כבמאי קשה לקחת ממנו את המקצוענות. גולן ניסה, לא תמיד בהצלחה, להביא את הצופים אל הקולנוע הישראלי. אך מי שסבורים שהשפעתו, על כן, היתה הרסנית, לא רק מתכחשים למקומו בהיסטוריה הקולנועית המקומית (כזכור, הוא זכה בפרס ישראל לפני כעשור), אלא מפנים עורף לעובדה שביים כמה מהיצירות החשובות של הקולנוע הישראלי.