חייבים לסקר, גם תוך סיכון חיים

מעטים יודעים זאת, אבל זו עובדה: עשרות עיתונאים בני כל הלאומים נהרגים מדי שנה תוך סיקור עימותים אלימים. הקרבות בבלקן, באפגניסטן, בעיראק וגם אצלנו גבו חייהם של מאות עיתונאים וצלמים שיצאו לדווח מקרוב על הנעשה בשדה הקרב. עשרות נפצעו.

אבל דעת הקהל העולמית נזעקה ממש רק כאשר נפגע עיתונאי אמריקני או אירופי, או כאשר עיתונאי נרצח על ידי משטר אפל כלשהו ממניעים פוליטיים.

 אז גם שבה ועולה התמיהה, אם ראוי שעיתונאי יסכן את חייו וגופו רק כדי להביא עובדות מהשטח או תיאור אותנטי של הלחימה ומוראותיה. יש אפילו בינינו העיתונאים מי שטוענים כי תיאורי ה'צבע' והצילומים שעיתונאי וצלמי השטח מביאים מאזורי הלחימה, בסך הכל נועדו לספק ריגושים לקהל הקוראים וצופי הטלוויזיה. לכן אינם שווים את הסיכון שהעיתונאים והצלמים נוטלים על עצמם באזורי הקרב.

אבל מי שטוען כך טועה. אין תחליף לעדות העיתונאית ולצילומים מהשטח. רק עיתונאי מיומן שנמצא באזור הקרבות מסוגל להבחין בין עובדות לבין התעמולה שהצדדים הלוחמים מציפים בה את התקשורת המקומית והעולמית; רק דיווח אמין ורציף מאזור הקרבות יכול לאפשר לציבור צרכני התקשורת, למדינאים ולקהילייה הבין לאומית לגבש עמדה ולהבין מה קורה.

מה שחשוב יותר - נוכחותם של עיתונאים וצלמים באזור הלחימה מרתיעה את לוחמי הצדדים מפני ביצוע מעשי זוועה באוכלוסיה לא לוחמת ובלוחמי האויב.

 לא אחת, כשסיקרתי את הלחימה באפגניסטן, בבלקן ובאפריקה ראיתי כיצד לוחמים שהתכוננו לירות בשבויים או לבזוז בתי אזרחים נרתעים ומוותרים על כוונתם כשהבחינו בנכחותנו העיתונאים ובמצלמות שכוונו אליהם.

כן, זה משהו שבהחלט שווה לסכן את החיים עבורו. זה לא רק סיפור טוב. זה גם שירות הומאניטארי ושירות לכל מי שרוצה ומוכן להבין מה באמת קורה כדי לגבש לעצמו דעה ולפעול. עיתונאי מקצועי כמו צדוק יחזקאלי מ"ידיעות אחרונות" לא יכול להתכחש לשליחות זו. הוא יצא לגיאורגיה למרות שכעיתונאי מנוסה הבין והכיר את הסיכונים הכרוכים בכך. לבטח גם פחד. אבל כעיתונאי שטח ותיק הוא פשוט ידע והרגיש שחייבים להיות שם ולהביא את הסיפור.