מה יש לערבים נגד מייקל פלפס?

"והנה ידיעה שמוכנה מראש: ספורטאי כלשהו, בענף ספורט כלשהו, השיג את מה שלא הצליחו להשיג נציגי 22 מדינות ערביות. עם זאת, תודה לאל, כולם חברים בליגה הערבית של עמרו מוסא ואולי זה ההישג היחיד בחייהם, ואת זה יש לשבח". כך, בלשון צינית מאין כמותה, מתח הפובליציסט נידאל נעיסה ביקורת ארסית במאמר שפרסם אתמול (יום ו') באתר הערבי "אילאף" הפועל בלונדון.

אבל לפני התירוצים והביקורת, קודם ההישגים: שבוע לפתיחת האולימפיאדה, ובטרם נכנסו מקצי הגמר של תחרויות האתלטיקה לפעולה, שם יכולות אלג'יריה, מרוקו ואולי עוד מדינה או שתיים לקטוף מדליות, המאזן של המדינות הערביות אינו מזהיר - עד כה נמנו שלוש מדליות בסך הכל: אלג'יריה הצליחה להשיג מדלית כסף וארד בג'ודו (עמאר בניח'לף בקטגוריית גברים עד 90 ק"ג ות'וראיא חדאד בנשים עד 52 ק"ג). מצרים קטפה מדליית ארד נוספת באותו הענף (האשם מסבאח, במשקל של עד 90 ק"ג).

כל שאר התחרויות, בהן היו ציפיות, נסתיימו במפח נפש - באגרוף, הרמת משקולות, כדורעף ואפילו סיף. בכל אלה הודחו הנציגים הערביים מוקדם משציפו ולעיתים בתבוסות מוחצות. כזאת היתה למשל מרימת המשקולות התוניסאית, חנאן אלורפלי, שסיימה במקום ה- 16 והלפני אחרון בהרמת משקולות לנשים עד למשקל של 63 ק"ג. זה היה מפח נפש עבורה ועבור המשלחת, לאחר שזכתה במדליית הזהב בקטגוריה זו במשחקי עמי ערב האחרונים במצרים ובמדליית זהב נוספת באליפות אפריקה האחרונה שהתקיימה בחודש מאי בדרום אפריקה.

"מייקל פלפס - שייצלה באש הגיהינום" 

על תוצאות אלה נחלקו התגובות. היו כאלה שהתעלמו לחלוטין מהאולימפיאדה, היו שהסבירו את הכישלון והיו שהגיבו בציניות ארסית כלפי היכולת הדלה שגילו המשלחות הערביות. כזה היה נידאל נעיסה. במאמר שפרסם תחת הכותרת "הערבים והניכור לאולימפיאדה", שלח חיצי ביקורת ציניים ומזלזלים במיוחד ברטוריקה הערבית.

"הערבים כולם לא הצליחו, בעזרת אללה, להשיג עד היום ולו מדליה מעץ או מפלסטיק, ואבוי, אפילו לא כדי שהלאומנים הערביים ומפלגות הקרטון שלהם יוכלו להתפאר בהן בתעמולת הבחירות, בטלוויזיה וברדיו, כ'הישג ערבי חשוב וגדול', כך שיוכלו לשכנע אנשים כאילו הם 'כמו כל שאר העולם'. כן, באולימפיאדה הגדולה ביותר בהיסטוריה של האנושות, עד היום, לא הצליחו הערבים הכושלים מבחינה תרבותית, על שירותי המודיעין שלהם, המרגלים שלהם ומה לא, להשיג דבר".

הוא ממשיך להצליף בלשון צינית מושחזת ומשתמש בטרימינולוגיה הדתית בעולם הערבי: "אבל ראו את 'הנוצרי בן נוצרי' ואולי אף את היהודי-אמריקני, מייקל פלפס, שאלוהים ישמור, כיצד הוא הפך לספורטאי המעוטר ביותר במדליות זהב בהיסטוריה האולימפית. זאת, לאחר שהצליח ביום רביעי לגרוף את מדליית הזהב ה-11 שלו, וזאת כשהוא שובר את כל השיאים הקודמים, כפי ש'קירקרו' כל סוכנויות הידיעות ה'מקוללות' ו'החזיריות' השייכות ל'כופרים אויבי אללה', וזאת כמובן משום שהם 'מוטים נגד הערבים'.

"למרות שהכופר הזה, שייצלה באש הגיהנום, אינו נמנה על האומה הטובה ביותר (האומה הערבית - ר.נ), למרות שאינו נשוי לאף אשה מנשות אמריקה העירומות, אינו נשוי לקטינות או לילדות, ואינו יונק מעמיתתו לעבודה (פסק הלכה שערורייתי, שיצא לאחרונה, התיר זאת), הביטו עליו!... חלפו להם שבעה ימים מהמשחקים האולימפיים בבייג'ינג, והערבים, אוי ואבוי, מצבם העגום הלך ונחשף וכך גם המסר התרבותי התועה שלהם... הערבים היו באולימפיאדה הזו בבחינת ניצבים כושלים ומובסים". כאמור, הדברים על פלפס נכתבו בלעג ובציניות. פלפס גם אינו יהודי, כפי שטען הכותב, בהומור או ברצינות.

מזלזלים באולימפיאדה 

עיתונים אחרים בחרו להתייחס בלגלוג לעניין וציינו, למשל בקריקטורה, כי האולימפיאדה האמיתית של הערבים היא המירוץ שהם מנהלים אחרי אמצעי הקיום הבסיסיים. אחרים ניסו להסביר את התוצאות.

"האולימפיאדה היומית של אבו מחג'וב - ריצה אחרי פת לחם, הנפת בלוני גז ותחרות של 200 מטר אחרי אוטובוס". ("אל-קודס אל-ערבי" הלונדוני, 13 באוגוסט).

כמאל טהא מהעיתון "אל-ביאן" באיחוד האמירויות הסביר מדוע נבחרות הכדורגל הערביות לא הצליחו בכלל להגיע לאולימפיאדה בשעה שנבחרות אפריקה עושות שם חיל. "היעדרות נבחרות הכדורגל שלנו במשחקים האולימפיים מעידה על כשלון כמה מהתאחדויות הכדורגל שלנו בהבנת האולימפיאדה.

"פירוש הדבר הוא שהתאחדויות הכדורגל שלנו מתמקדות רק במשחקים הפנימיים ורואות בהשתתפות במשחקים האולימפיים דבר שאינו משתווה למונדיאל. ומדוע מצליחות הנבחרות מאפריקה? משום שהן מתקדמות בהבנת האולימפיאדה ומחשיבות זכיה באולימפיאדה כזכיה השווה לזו של המונדיאל. לכן נציגותיהן לא נעדרות מן ההשתתפות בה, ובמלוא הכוח".

במשלחת הסורית, ששלחה בסך הכל שמונה ספורטאים, לא מסתירים את העובדה כי אין להם תקוות רבות מהמשחקים הללו, בטח לא כמו אולימפיאדת אטלנטה ב- 1996 שבה זכתה האתלטית הסורית, ר'אדה שועאע, במדליית הזהב הראשונה של סוריה אי פעם, מתוך שלוש המדליות בסך הכל בהן זכתה אי פעם. במשלחת הסורית לא הסתירו שכוונתם במשחקים הללו היא רק לצבור ניסיון לעתיד.

על כוונות דומות הצהירו גם במשלחת הטוניסאית, שם שלחו 26 ספורטאים (ועוד 27 אנשי משלחת). השחיין הטוניסאי, אוסאמה אל-מלולי, הצליח להגיע למקום החמישי במשחה הגמר ל- 400 מטר בסגנון חופשי.

שלא תבינו לא נכון. המשחקים עדיין זוכים לעניין רב, ערוצי לוויין ערבים שונים מעבירים לאורך כל היום את המשחקים השונים, בדגש על המתמודדים הערביים, ואתרי אינטרנט מסקרים בקפידה את האולימפיאדה. אבל לנוכח התוצאות הללו גם הטוקבקיסטים הערבים לא נשארו אדישים והצטרפו לקלחת. "חצי מהמשלחת התוניסאית אינם ספורטאים? אנו מבזבזים מיליונים וזוכים רק בכישלון אחד אחרי השני. רק ברצון ובעבודה קשה נגיע להישגים", כתב מרואן מטוניסיה. "אנו רוצים זהב!", כתב לואיי איבראהימי.

גולש אחר בשם "רידא", כנראה מאלג'יריה, התייחס לסוגיית התשתיות. "בואו לא נתלונן על המשתתפים ונפנה אל האחראים אשר אליהם צריכים לפנות בבקשה למימון או לציוד הולם. כיצד ניתן להשיג הישג כלשהו אם אין את האמצעים הבסיסיים הנחוצים לכך. אני מתכוון למשל לאלג'יריה אשר נחשבת למדינה איסלאמית הנוהגת לפי עקרונות האיסלאם ומספקת בריכות שחייה אך ורק בערים הגדולות - כלומר אולי שלוש או ארבע".

גולש אחר בשם רדואן מוסיף בציניות: "איפה הם אותם גיבורים של משחקי עמי ערב ובמיוחד המצרים? עכשיו מתבררת רמתם האמיתית. 200 מיליון ערבים ואפילו אין מדליית זהב אחת! לצ'כיה, עם אוכלוסיה של עשרה מיליון בני אדם, יש כבר שתי מדליות זהב. וידאו קליפים במשך 24 שעות ביממה אינם ענף אולימפי. אחרת הערבים היו זוכים כבר בכל המדליות". ממש כמו אצלנו, גם לספורטאים הערביים נותר כשבוע לשפר את מאזן המדליות, ואולי שבוע האתלטיקה הוא זה שיביא להם קצת כבוד.