"אני כבר בת 30 ואתה מבזבז לי את הזמן"

"מה?" הסתכלתי בה בתדהמה, כשעל הפרצוף שלי היה בעצם סימן שאלה. לא מסימני השאלה האלה שיושבים לך על הפרצוף כשקורה משהו טיפשי או מוזר, אלא מאלה שגורמים קמטים על כל הפנים, כאלה שנוחתים כרעם ביום בהיר, כשהכי, אבל הכי, לא ציפית להם. "למה? מה עשיתי עכשיו?"

"כלום, לא עשית כלום, זאת בדיוק הבעיה!" אמרה לי בספק אדישות, ספק נזיפה. "אתה מבזבז לי את הזמן".

"מה זאת אומרת מבזבז לך את הזמן?!" סימן השאלה הפך לסימן קריאה.

"כמה זמן אנחנו יחד?" ולפני שהספקתי לענות הטיחה בי: "שנתיים! זה כמה!" ודחפה עוד בקבוק של אחד הקרמים שלה, שמריחים כל כך טוב ועושים לדירה הקטנה שלנו ריח של בית, למזוודה הדרמטית שלה.

"ומה הבעיה עם זה? שנתיים זה הרבה זמן! הכי הרבה זמן ששרדתי עם מישהי..." אמרתי בחצי חיוך.

"שרדת? אתה שרדת???" נעצה בי מבט מאיים ונשפה מהאף. אני מוכן להישבע שיצא משם עשן. הפעם השמלה הירוקה היפה שלה נדחפה פנימה מבלי שתקפל אותה בצורה העדינה והמושלמת בה היא שומרת על הסדר של כל הדברים שלה. "אתה בכלל לא מבין על מה אני כועסת!"

"נכון, זה לא סוד. אני אף פעם לא יודע על מה את כועסת. אבל ככה זה, את מראה לי איפה טעיתי, אני מתנצל, נושק לך ומתקן את דרכי הרעה". כמה שזה עצוב זה באמת ככה, ועוד אני ממש משקיע בזוגיות הזאת...

"איפה טעיתי איתך? אני כבר בת 30, אתה יודע. אני צריכה לדעת מה קורה איתי בחיים, מה מצפה לי בעתיד! ואיתך אני לא חושבת שאני יכולה לדעת!"

"בת 30, אבל סקסית כמו טיזרית בת 22..." חייכתי בניצחון. טעות חמורה, התברר.

"אם הייתי בת 22 אז הייתי סובלת את השטויות שלך בכיף". סגרה את הריצ'רץ' של התיק. ממש קולני הריצ'רץ' הזה.

באיחור של איזה שלוש דקות, הבנתי במה מדובר: הלחץ הזה של החתונה. היא בת 30, יפה כמו החורף (ואני אוהב את החורף). פנים עדינות וצחורות עם עיניים כחולות-כחולות. אני לא ממש טוב בתיאורים אבל אתם יודעים, אחת כזאת שתגרום לכלבים להיכנס במכשול רנדומלי ברחוב מרוב שהיא יפה.

ליומולדת לקחתי אותה לזנזיבר לשבוע

רק לפני חודש וחצי חגגתי לה את היומולדת, הטרגדיה של חייה, מסתבר. לקחתי אותה לזנזיבר לשבוע. הצלילות היפות שראיתי בחיי, החופים הכי יפים, שקיעות מדהימות, ארוחות רומנטיות לאור ירח ושיכר טנזני משובח. בעצם נו, גם כן שיכר...

"מה???" העיניים שלה נפערו כחורים שחורים בחושך ששרר בזמן שהתכרבלנו בחדר שינה. "איך אתה יכול לומר את זה?".

"תמרי, את יודעת שאני אוהב אותך"

"אתה אף פעם לא יודע מה עשית..." הניחה את הראש והתכרבלה לי בשקע של הכתף. איך אני אוהב כשהיא עושה את זה.

תני לי קודם לסיים את התואר

רק שבשביל להגיע למזוודה היא הייתה צריכה לעבור אותי. ניסתה לדחוף אותי, להרביץ לי, לשרוט, מה לא. חתולה אמיתית. אבל היא מצאה את עצמה עם הגב אלי כשאני מחבק אותה, מחזיק לה את הידיים הרועדות שלה. "היי!" לחשתי בתקיפות, "אני אוהב אותך. אין לחץ. אנחנו ביחד, ואני לא הולך לשום מקום. תהיי בטוחה במה שאני אומר לך. אין לי צורך או רצון להיות עם מישהי אחרת. אמרתי לך, תני לי קודם לסיים את התואר שאני עמל עליו כבר שבע שנים. לבסס את עצמי קצת. לתת לך לבסס את עצמך. כלכלית. ואז, אז אני מוכן להתחיל לדבר על זה. אבל אנחנו ביחד. וזה מה שחשוב".

היא נכנסה להתקלח. לקחתי את המזוודה ופתחתי אותה כדי להוציא את הדברים שהיא ארזה. לכל הרוחות, הריצ'רץ' הזה רועש! כל מה שהיה שם זה זה שני בקבוקי קרם לחות של.. אנא עארף... קרם לחות.. ושמלה ירוקה. בשביל זה הוקרב הרמקול שלי??? ממזרה קטנה.

מבעד רעש המים הזורמים צעקתי לה, "את יודעת, את מחליפה לי את הרמקול!". לא בנימה מצווה, בנימה קנטרנית. רעש המים הפסיק, ושוב, יכולתי להישבע שיצא יחד עם האדים גם עשן לבן וסמיך. הנה מתחילים שוב... אני חייב להפסיק עם זה!

נשים, חתנים וחתונות. זה יהיה הסוף של כולנו. או לפחות של ציוד האלקטרוניקה שלי.

• מה קורה לפעמים כשמתחתנים רק כי "צריך להתחתן"? הקליקו כאן