איך קובעים מי מבני הפלשמורה רשאי לעלות לארץ?
שאלה:
באתיופיה נמצאים 8,700 משארית יהודי אתיופיה, מבני הפלשמורה הממתינים לעליה לישראל. הממשלה מסרבת להעלותם בטענה שבשנת 2005, היא אישרה רשימה סגורה של 17188 בעלי זכות לבדיקת זכאותם, והיא מסרבת להכיר בקיומם של 8,700 הללו. לרבים מהנ"ל קרובים מדרגה ראשונה בישראל, הורים, ילדים, אחים, אחיות, ולאחרים קרובים בדרגה שניה - דודים, סבים וסבתות, דודנים וכו'.
שופטות בג"ץ בעתירה שהגישו קרובי הממתינים המליצו למדינה לבדוק ולהעלות עוד מאות (כ-1300- 1400) מהממתינים עד להגעה למכסה של 17188 איש. באחרונה ראש הממשלה קבע כי יש להעתר לפניית השופטות ולבדוק את מאות הממתינים עד למספר של 17188. ואילו האחרים לא יעלו למעט מקרים חריגים ויוצאי דופן. המציאות היא שעל פקידי הממשלה לקבוע קדימות לעליה ואולי גם לבחור מי לחיים ומי למוות שכן המצב באתיופיה קשה והרעב פושה בארץ. האם יש בהלכה קריטריונים לקביעת קדימות כזו?
תשובה:
רקע הלכתי
בני הפלשמורה הם חלק מעדת ביתא ישראל באתיופיה, שבמהלך 130 השנים האחרונות בחרו להמיר את דתם ולהתנצר, בעקבות הקשיים העצומים שעמדו בפני יהודים באתיופיה.
בסופו של דבר, כמעט כולם המשיכו לחיות בקהילות נפרדות מהנוצרים שסביבם, ונפרדות גם מקהילות יהודי אתיופיה, שהרחיקו אותם עקב המרת דתם.
עקב העובדה שהמירו את דתם, הם לא נמצאו זכאים לעלות לפי חוק השבות. השאלה ההלכתית שעלתה בעניינם הייתה, האם לאור העובדה שגם אחרי שהמירו את דתם לא נטמעו בגויים, יחשבו יהודים מומרים, או שמא ייחשבו גויים.
בשאלה זו נחלקו הדעות, וגדולי הדור נתנו עליה את דעתם , דיון סביב בשאלה זו משתקפת במכתביהם של הרב אהרן ליכטנשטיין, ראש ישיבת הר עציון, והרב עובדיה יוסף, שנתפרסמו בחוברת "בני הפלשמורה ושיבתם ליהדות לאור ההלכה" של הרב מנחם ולדמן. לא נאריך בכך, מכיון שהמדינה קיבלה את הכרעתו של הרב עובדיה יוסף, ואחריו חזר והכריע בפירוט הרב הראשי הרב שלמה עמאר, שדינם של עדת ביתא ישראל כדין יהודים, ודין הפלשמורה כדין יהודים מומרים שהתערבו ביניהם קצת גויים, ולכן נחשבים יהודים אך צריכים "גיור לחומרא", בכדי לוודא את יהדותם מעל לכל ספק ולהצילם מדיני ממזרות.
לפי פסיקה זו ברור, וכן כתבו גם הרב עובדיה והרב עמאר, שכל מי שנתבררה בוודאות יהדותו (כלומר היותו בן לאם יהודיה), וחזר בתשובה שלמה מהמרת דתו, מצווה לסייעו ולהעלותו.
קדימויות הלכתיות במינהל ציבורי
יהודים בכל הדורות עמדו בתנאי מצוקה ונסיונות קשים, אפשר לומר שמבחינה היסטורית משפטית נעשינו מומחים לתפקוד בתנאי חוסר ומצוקה. ההלכה קבעה סדרי עדיפויות והקצאת משאבים בדין האישי כמעט בכל תחום. מי שיש לו מעט יין יודע אם ישתמש בו לקידוש הערב, הבוקר או להבדלה, מי שיש לו נר אחד יודע אם ידליק אותו לנר חנוכה או נר שבת, ומי שאין לו כסף לעלות לרגל או לפדות את בנו הבכור ימצא בהלכה את התשובה להקצאת משאבים בתנאי חוסר.
גם בתחום הקהילתי, נדון הנושא במשך הדורות, בהתלבטויות בנושאי צדקה מול פדיון שבויים, חינוך מול בניית בית כנסת, וכדומה.
לצערנו, עקב גלות של אלפיים שנה, חסרה לנו משנה משפטית מגובשת בתחום קדימויות של הקצאת משאבים בסדר גודל לאומי. כללי הקדימות הרגילים בהלכה, אינם ניתנים ליישום ישיר בסדר גודל לאומי. יש לכך מספר סיבות: הראשונה היא שבתחומים רבים המתחרים על התקציבים יש השלכות ישירות לחיי אדם. הקצאת משאבים לסל תרופות מול ביטחון, הקצאת משאבים לתשתיות תעבורה מול ביטחון פנים ומשטרה, חינוך בריאות מונעת מול טיפולים יקרים בפגים, כל אלו החלטות הנוגעות ישירות להצלת חיים, בין צרכים רבים המתחרים על עוגת תקציב מוגבל.
סיבה נוספת היא, שהחלטות רבות בתחומים אלו תלויות בהערכת המציאות ובדעות שונות. כולם מסכימים שיש להילחם בעוני ובפשיעה, אך יש דעות שונות כיצד יש לחלק את המשאבים הציבוריים בכדי להשיג מטרה זו.
התורה מפקידה את מלאכת האיזון של המשאבים הציבוריים בידי המלך, ובחלק מהמקרים בידי שופטי העם. הרעיון הוא שהציבור מוסר את מלאכת האיזון לאנשים שניתן לסמוך על שיקול דעתם, ועל העולם הערכי שממנו הם יונקים את הכרעותיהם:
"צריך שיהא בכל אחד מהן שבעה דברים ואלו הן: חכמה, וענוה, ויראה, ושנאת ממון, ואהבת האמת, ואהבת הבריות להן, ובעלי שם טוב, וכל אלו הדברים מפורשין הן בתורה..." (רמב"ם הלכות סנהדרין פ"ב הלכה ז).
באין מלך, ובאין סנהדרין, מקובלת בהלכה זכותו של הציבור לקבוע את סדרי העדיפויות(שו"ת משפט כהן קמד), כל עוד אינם סותרים באופן ממשי את סולם הערכים היהודי (שו"ת הרמ"א סימן עג). למשל , רשאים מנהיגי הציבור להחליט על הגבלת תקציבים לרכישת תרופות והסטתם לבניית תשתיות בטיחות בדרכים, אבל אינם רשאים להחליט להפסיק את קיצבת הבטחת ההכנסה ולהעביר את כל תקציבי הביטוח הלאומי לטובת אירוח של האולימפיאדה של 2016 בתל אביב.
לאור האמור לעיל, יש סמכות לנבחרי הציבור להחליט על סדר העדיפויות בהקצאת המשאבים, ובמידה והחלטה כזו מתקבלת בהתאם לאמור לעיל בתום לב ובניקיון כפיים, היא עומדת במבחן ההלכה. נראה שהוועדות שעסקו בעניין הפלשמורה (ועדת רובינשטיין בתשנ"א וועדת צבן בתשנ"ג) עומדות בקריטריון זה.
מומרים וחוזרים בתשובה
לקביעת מעמדם של הפלשמורה כיהודים מומרים השלכה הלכתית משמעותית. מחד, ההלכה החמירה מאד עם מומרים. המרת הדת כורתת את חבל האחוה והערבות היהודית, והמומר אינו נחשב חלק מהקהילה. מאידך, "ישראל שחטא – ישראל הוא" ומומר ששב בתשובה באמת דינו כיהודי.
ההלכה מבחינה בין מומר מרצון למומר מתוך אונס. לגבי מומר מרצון נחלקו הדעות, ששיטת רש"י ואחרים שיכול לחזור בתשובה, ופסק הרמב"ם (הלכות ע"ז פ"ב ה"ה) שאין מקבלים אותו בתשובה לעולם, והכוונה היא שהקהילה היהודית אינה מקבלת, למרות שכלפי ה' תשובתו מתקבלת (שו"ת הרמב"ם מהדורת בלאו רסד).
לגבי מומר מאונס שנשאר כזה גם לאחר האונס, כולם מסכימים שניתן לקבלו בתשובה. וכך נפסק בשו"ע (יורה דעה קנח ב ברמ"א) "ומומרים שהיו ממירים עצמם לאנסים ומטמאים עצמן בין העובדי כוכבים לעבוד עבודת כוכבים כמותם, הרי הם כמו מומרים להכעיס והיו מורידין אותם ולא מעלין. ומכל מקום אם בא לשוב, לא מחמירין עליו, שקשה לפרוש מהם וחיישינן שמא יחזור לסורו."
כלומר, מי שהוא מומר אין להצילו, אפילו מסיבות הומניטריות, ויש להקצות את המשאבים לבעיות הומניטריות אחרות (לצערנו, לעולם לא חסרות כאלו). אולם אם המרתו היתה בעקבות אונס ולחץ, אם מבקש לשוב, אין להכביד עליו.
שאלת מהימנות התשובה
המומרים באתיופיה, המירו את דתם בגלל הקושי לחיות כיהודים. כיום התהפך הגלגל, והיהדות היא כרטיס כניסה לישראל, בעוד שבאתיופיה הם שרויים במצוקה קשה. מצב זה מעורר קושי אמיתי בניסיון לבחון את מידת המהימנות של הרצון לחזור ליהדות, שהרי הוכח כבר שבני קבוצה זו היו מוכנים להמיר את דתם מסיבות של נוחות, ומי יתקע לידינו שהם לא עושים זאת פעם נוספת, וחזרתם ליהדות הינה רק לצורך כרטיס הכניסה לישראל. לדעת רוב הרבנים, המומרים המבוגרים אינם נחשבים מומרים מאונס, אלא ממורים מבחירה. כל הרבנים שחיוו את דעתם בסוגיה זו, כתבו שחיוני ליצור מנגנון השבה ליהדות שיסנן את השבים באמת מסתם אופורטוניסטים. מנגנון מסוג זה צריך גם להתייחס לעובדה, שבמדינות רבות קיימת מצוקה קיומית קשה, ויש לא מעט גויים שיהיו מוכנים לעשות הכל, כולל קבלת מצוות וחיים יהודיים מלאים, ובלבד שיקלטו בארץ מפותחת ויצילו את נפשם ונפשות משפחתם.
על מי מוטלת הוכחת היהדות?
הטוען להיותו יהודי, חובת ההוכחה עליו. פעמים רבות, הוכחה אינה נדרשת, כי האדם הינו חלק מקהילה יהודית מוכרת, וכך גם משפחתו מדורות, ובכך עומדת לו חזקת היהדות. חברות בקהילת מומרים אינה יוצרת חזקת יהדות, ועל כן הטוען ליהדות צריך להוכיח את מוצאו היהודי מצד אימו.
לאור העובדה שהמדינה קיבלה את דעתו של הרב עובדיה יוסף, שקהילת "ביתא ישראל" הינם יהודים, די בכך שאדם יוכיח שאימו וסבתו וכו' היו שייכות לקהילה זו, בכדי שיוכר מוצאו היהודי. יהודי אתיופיה שמרו את ייחוסם שבעה דורות אחורנית, ולכן מי שאינו יכול להצביע על מוצאו, יש רגלים לדבר שאינו יהודי.
למרות שחובת הוכחת היהדות מוטלת על האדם ולא על הציבור, מדינת ישראל נטלה על עצמה בהמלצות הרבנים והוועדות, לערוך סקר יסודי באתיופיה לאיתור כל יהודי אתיופיה וזרעם. "מיפקד שארית יהודי אתיופיה", בראשותו של דוד אפרתי, ובליווי ועדה מקצועית הכוללת רבנים, חוקרים ובני העדה, נערך בשנת תשנ"ט, ובו נפקדו כל בני עדת ישראל והפלשמורה שהפוקדים הצליחו לאתר. הרב עאמר קבע שמי שנמצאו יהודים לפי סקר זה מצווה להעלותם.
המדינה אינה חייבת לממן ברורי יהדות, אולם היא חייבת לתת למי שטוען להיותו יהודי את יומו, ולאפשר לו לשטוח את ראיותיו בפני מנגנון הרשאי להחליט על כך. המדינה גם רשאית להחליט על מקום מושבו של מנגנון זה, והמבקש להוכיח את יהדותו יצטרך לדאוג בעצמו להופעתו בפניו.
ולשאלת הקדימויות
זוהי שאלה קשה ביותר, במידה ולפי הקריטריונים שנקבעו יימצא שיש יותר יהודים הזכאים לעלות מאשר מכסות עליה וקליטה, מה הן הקדימויות שיש לתת בהחלטה מי עולה ומי יופקר לגורלו. כמובן, שלפי פסק הרבנים שנזכרו לעיל ראוי שהמדינה תשתדל להוסיף תקציבים במידת האפשרות, ולא תותיר יהודי שבאמת חוזר בתשובה במצוקה.
החלטות על יישום קדימויות כאלו הן החלטות מעין שיפוטיות, ולכן לא ייתכן שיתקבלו בידי פקיד זה או אחר. מכיון שכל הציבור שותף במימון והקצאת משאבים אלו, וזכות כולם לטעון לביטוי עמדותיהם בשאלה זו, היה ראוי להקים שתי ועדות, האחת לקביעת עקרונות והשניה להתאמה בין העקרונות לבין האנשים והרכבת הרשימה בפועל.
בועדה הראשונה ישבו נציגי הציבור, לפי בחירת נציגי הציבור, כך שיבואו בה לידי ביטוי הדרישות של הציבור המממן. בועדה השניה ישבו מומחים לדבר ויבדקו את התאמתם של האנשים לקריטריונים של הקדימות שקבעה הועדה הראשונה.
ניתן להציע מספר עקרונות של קדימויות לפי ההלכה, אך הצעה זו אינה פסק הלכתי, אלא פתח לדיון בועדה כאמור:
אין להעלות מי שלא נתבררה יהדותו, כבן לאם יהודיה.
אין להעלות מי שלא שב בתשובה שלמה מהמרת דתו.
יש להקדים מי שנתבררה יהדותו לפי סקר אפרתי ופסיקת הרב עובדיה, על פני מי שמידת הוודאות של יהדותו מוטלת בספק.
יש להקדים ילדים שנולדו לממירי דת וגדלו בתור שכאלה, על פני אלו שהמירו דת בעצמם.
יש להקדים ילדים שיש להם קרובים היכולים לקולטם בארץ, על פני מבוגרים שנשארו נוצרים מתוך בחירה.
יש מקום להקדים מי ששב ליהדות בצורה משכנעת, על פני מי ששיבתו כרוכה בספקות. הסבר: על מומר מאונס רגיל שבא לשוב, פסק השו"ע שצוטט לעיל ש"לא מחמירין עליו". במקרה של הפלשמורה, עולה באופן חריף שאלת מהימנות התשובה. לענ"ד יש מקום לבחון אצל מבוגרים קיום מצוות כביטוי למידת המהימנות של השיבה ליהדות, וההתנערות מהרגלים של חברת הגויים הסובבת (שלצערנו, יש גם יהודים שהושפעו ממנה).
מבחינה זאת, המעבר ממומרות ליהדות אינו נבחן רק בסממנים חיצוניים קלים ליישום כדוגמת כשרות ושבת ותפילה, אלא בשינוי עמוק של אורחות החיים להתנהגות כדת משה וישראל. יש סימנים בפרטים של הליכות חיי האדם המלמדים על מידת השינוי, ואם התנהגותו מעלה סימן שאלה בדבר מחויבותו לדת משה וישראל, יש מקום להעמיק את הבירור. לדוגמא, אם יש אדם שמעשן, שותה לשכרה או מכה את אשתו, צריך לבדוק היטב אם באמת שב מיראת שמיים שעליו, או שיש מקום לחשש שלא חזר בתשובה בלב שלם.
במידה שעדיין יימצאו יותר אנשים המאימים לקריטריונים אלו ממכסות לעליה וקליטה, אפשר להציע עוד קריטריונים, כולנו מקווים שלא נצטרך להגיע לכך. (משיב: הרב דרור ברמה)
