הרוסים לא ממהרים למלחמה קרה
מוסקבה מרגישה כעת חזקה מספיק, כלכלית וצבאית, כדי לקבוע כללי משחק ואזורי השפעה חדשים ביחסיה עם המערב. ממה חוששים הרוסים? כיצד יכול המשבר הגאורגי להפוך לנקודת מפנה חיובית ביחסי רוסיה עם מדינות המערב? ואיך כל זה ישפיע על ישראל? גם לרוסיה יש אינטרסים
גם אחרי הפלישה לגאורגיה, יש לרוסיה אינטרס ברור וחיוני לקיים יחסי שיתוף פעולה וידידות עם הגוש המכונה "מדינות המערב". המדינות המתועשות בצפון אמריקה ובמערב אירופה הן השוק העיקרי לנפט ולגז הרוסיים, שעליהם מבוססות כיום כלכלתה ועוצמתה של רוסיה. מדינות המערב הן גם המקור לטכנולוגיה ולהשקעות בתעשייה שרוסיה זקוקה להן כדי שכלכלתה לא תשען, כמו מדינת עולם שלישי, רק על הכנסות הנפט. רוסיה גם אינה רוצה לחזור למעמד של מדינה מוקצית בקהילה הבינלאומית החופשית והדמוקרטית, ואינה רוצה לבזבז את מרבית התוצר הלאומי שלה על אחזקה וציוד כוחותיה המזוינים. אלו הן הסיבות העיקריות שבגללן רוסיה אינה ששה, כפי שטוענים כמה מומחים, לחזור לימי המלחמה הקרה.
מוסקבה אמנם מרגישה כעת חזקה מספיק, כלכלית וצבאית, כדי לקבוע כללי משחק ואזורי השפעה חדשים ביחסיה עם המערב ועם בעלות בריתה לשעבר. לכן פלשה לגאורגיה ברגע שנשיא השכנה מדרום סיפק לה תירוץ לעשות כן. אבל האופן שבו מנהל הקרמלין את המשבר הגאורגי מעיד שרוסיה - לפחות בתקופה הנוכחית - אינה רוצה בעימות כולל, חם או קר, עם המערב. נראה שאפילו פוטין, והממסד הביטחוני הרוסי שתומך בו, רוצים רק שהמערב יחדל להתעלם מהאינטרסים של רוסיה, יכבד את דאגותיה לביטחונה הלאומי, ויתייחס אליה כאל מעצמה שוות ערך.
הדרישות הרוסיות הקונקרטיות אינן כאלו שהמערב וארה"ב אינם יכולים להתפשר עליהן. הרוסים גם יהיו כנראה מוכנים ללכת לקראת המערב בנושאים החשובים לו. מכאן, שהמשבר הגאורגי יכול להפוך לנקודת מפנה חיובית ביחסי רוסיה עם המערב - בתנאי שהמערב, ובמיוחד ארה"ב, ינהגו מעתה ברוסיה בכבוד ובתבונה כשותף אסטרטגי שיש להתחשב בו ובאינטרסים שלו, ובתנאי שההצלחה הצבאית בגאורגיה לא תביא כמה חמומי מוח בקרמלין למסקנות נמהרות. אבל לשם כך צריכות תחילה ארה"ב ורוסיה להפיק לקחים מהשגיאות שעשו זו כלפי זו ב-19 השנים האחרונות. מאז קרסה ברית המועצות.
חיבוק המערב נתפש כאיום ברוסיה
המערב יודע היטב שהמהירות שבה קיבל בשנות התשעים את מדינות מזרח אירופה לברית נאט"ו ולאיחוד האירופי נתפשה ברוסיה כאיום על ביטחונה הלאומי. הצעד הזה היה מוצדק בשעתו, משום שלדמוקרטיות השבריריות שפרשו מברית המועצות ומברית ורשה, נשקפה סכנה ממשית משרידי המשטרים הקומוניסטיים שמשלו בהם וגם מחתרנותו של המשטר הלא יציב שמשל אז ברוסיה. ממשל ילצין ואחריו פוטין לא החמיצו שום הזדמנות לנסות להשליט את אנשי שלומם במדינות בריה"מ לשעבר וברית ורשה שזכו בעצמאות.
סאאקשווילי. רוסיה מנסה להפיל את משטרו (צילום: AP)
ממשל בוש, הדוגל אידיאולוגית בהפצת הדמוקרטיה, והאיחוד האירופי שחשש מחוסר יציבות במזרח אירופה שיציף את מערב אירופה בפליטים, מיהרו להרגיע את הרפובליקות החדשות באמצעות הכנסתן תחת המטרייה של נאט"ו. מה שלא היה מוצדק היה ההתעלמות המעליבה ממחאותיהם של הרוסים והרטוריקה - המעליבה לא פחות - שבה השתמשו בכירי הממשל בוושינגטון (בעיקר סגן הנשיא צ'ייני) בהתייחסם לדמוקרטיה ברוסיה. בסופו של דבר השלימו הרוסים עם הזחילה של נאט"ו לעבר גבולותיהם במערב אירופה.
ולמרות הכל, בשנים האחרונות באו בזה אחר זה שני מהלכים של המערב שהרוסים לא יכלו להשלים עמם, כי ראו בהם איום ישיר על ביטחונם הלאומי: הכוונה לצרף את גאורגיה ואוקראינה לנאט"ו והתכנית האמריקנית להציב מערך נגד טילים בפולין וצ'כוסלובקיה. בנוסף להם, היו התנהגות נאט"ו במשבר קוסובו והענקת העצמאות לקוסובו בחסות ובתמיכת ארה"ב, בלי לשעות למחאותיה של רוסיה.
הכבוד הלאומי והשליטה בנפט
נתחיל בקוסובו. לרוסיה אין בחבל ארץ זה אינטרס אסטרטגי מובהק, אבל הרוסים תומכים מסורתית בסרביה ובסרבים שכמוהם, הם בני הדת הפרבוסלאבית. כשנאט"ו השתלטה בכוח צבאי על החבל והעניקה את השליטה בקוסובו העצמאית למוסלמים האלבנים, ראו בכך הרוסים פגיעה חמורה בכבודה הלאומי. רוסיה של היום, הרואה עצמה יורשת ישירה של רוסיה הצארית של ימי פטר הגדול, התקשתה להבליג. אבל האפשרות שגאורגיה ואוקראינה יצטרפו לנאט"ו היתה לקרמלין סדין אדום של ממש.
צירוף פולין, הרפובליקות הבלטיות הונגריה צ'כיה ורומניה לברית הצפון אטלנטית ולאיחוד האירופי לא נחשב ברוסיה כאיום ממשי על ביטחונה הלאומי. הקווקז ואוקראינה לעומת זאת, נחשבים במוסקבה אזורי השפעה שאסור לרוסיה לאבד את השליטה וההשפעה שבהם. גאורגיה שוכנת בלב הקווקז ויש לה מוצא לים השחור. היא שמשה מקלט למורדים צ'צ'נים שחדרו לרוסיה ומרדנותה גרמה לערעור היציבות והשליטה במדינות קווקז נוספות החברות בפדרציה הרוסית. גאורגיה גם אפשרה למערב גישה ישירה לנפט המופק בחופי הים הכספי, בעיקר באזרבייג'אן, באמצעות צינור הנפט לטורקיה העובר בשטחה, תוך עקיפת רוסיה.
הרוסים רואים בשליטה במקורות האנרגיה של מערב אירופה ובצינורות הולכתם נכס אסטרטגי ראשון במעלה ואינם מוכנים שגאורגיה תגזול אותו מהם. אוקראינה שולטת בנמלי המוצא לים השחור. בלעדי נמלים אלה, לא רק שאין לרוסיה גישה לים השחור, אלא גם לאגן הים התיכון. אם למשל תבטל אוקראינה את הסכם החכירה של נמל סבסטופול שחתמה עם הצי הרוסי, לא תוכל רוסיה להפגין נוכחות באגן הים התיכון ותאבד חלק ניכר מיכולתה להיות מעצמה עולמית, כפי שהיא שואפת להיות. זאת, בנוסף לעובדה שהצבא האוקראיני גדול וחזק יחסית.
חוששים מהפרה של המאזן הצבאי
רוסיה תמכה בתביעות העצמאות של המחוזות הגאורגיים הבדלניים, דרום-אוסטיה ואבחזיה, כדי לשמר את נוכחותה ואת היכולת להפעיל מנופי לחץ על גאורגיה הסוררת. באוקראינה השתדל פוטין להביא לשלטון את מקורבה של רוסיה, אך נכשל. הקש האחרון "שהביא את הסעיף" לרוסים היה המערכת להגנה מפני טילים שארה"ב מנסה להקים בפולין ובצ'כיה. ממשל בוש טוען אמנם שמערכת זו מכוונת נגד איראן, אבל הרוסים יודעים היטב שאם תוקם המערכת ואם תהיה יעילה, היא תנטרל את יכולה של רוסיה להגיב בטילים ובמטוסים על תקיפה מערבית או ליזום מתקפה כזו בעצמה. הקרמלין רואה במערכת ההגנה מפני טילים האמריקנית במזרח אירופה הפרה של מאזן הצבאי העולמי.
כל הסיבות האלו יחד הביאו בסופו של דבר את רוסיה לפלישה לגאורגיה. רוסיה, הנישאת על גל רווחי הנפט ועל עוצמתה הצבאית ששיקמה חלקית, החליטה להמחיש למערב, לגאורגיה ולאוקראינה שיש לה קווים אדומים שאותם לא תרשה לעבור. היא גם מנסה כעת להפיל את משטרו של הנשיא סאאקאשווילי באמצעות נוכחות צבאה על אדמת גאורגיה. ארה"ב מגלה חוסר אונים גמור, אבל לפי שעה אין סימן לשינוי במדיניותה. להיפך, היא רק מחריפה את הטונים. עדות לכך הוא ההסכם העקרוני שחתמה ושינגטון בחיפזון ביום שישי שעבר עם פולין על הצבת מערכת ההגנה מפני טילים בשטחה.
עצם חתימת ההסכם בעיצומו של המשבר הגאורגי רק מאשש את חששות הרוסים שהמערכת נגד טילים אינה מכוונת נגד איראן וצפון קוריאה, אלא נגדם. גם הכרזת קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל, על תמיכתה בבקשת גאורגיה להצטרף לנאט"ו מוסיפה שמן למדורה בעיני מוסקבה. כרגע נראה שרוסיה בכל זאת תסיג את צבאה משטח גאורגיה, אף כי תשאיר "כוח לשמירת השלום" בדרום-אוסטיה ובאבחזיה, שרוב תושביהן ממוצא רוסי או רוצים להסתפח לרוסיה. כשזה יקרה, יתכן שיתחיל גם תהליך של הערכה מחדש במערב.
כתוצאה מתהליך זה יתכן מאד שהמערב, ובעיקר ארה"ב, יכירו בשתיקה באינטרסים של רוסיה בקווקז ובאוקראינה ויהיו מוכנים לפשרה בעניין המערכת להגנה מפני טילים. בתמורה, רוסיה תתחייב שלא לפגוע בדמוקרטיה וביציבות של מדינות מזרח אירופה החברות כבר בנאט"ו ובאיחוד האירופי, וגם לא תחבל בהעברת הגז והנפט מהים הכספי דרך גאורגיה ודרך אוקראינה למערב אירופה. זו עשויה להיות ראשיתו של סדר עולמי חדש שגם אנחנו בישראל עשויים לצאת נשכרים ממנו. בעיקר מפני שהרוסים, עקב מערכת יחסים רגועה יותר עם ארה"ב והמערב, תחדל לחבל במאמצים לבלום את תכנית הגרעין האיראנית.
לפנייה לכתב/ת 
