הרב, איך להתמודד עם רבנים שמנצלים מינית?

שלום לכבוד הרב,

התשובה:

שלום וברכה,

א. לפני העיסוק בנושאים אלה צריך להיזהר מאוד. צריך להיזהר מתלונות שווא, מדיווחים שאינם נכונים, מריצה של אמצעי תקשורת לפרסום דברים הרחוקים מהאמת, מפגיעה סתם באנשים שלא עשו דבר וכדו'. כל העיסוק הזה צריך להיות בזהירות מרובה מאוד, כדי לבנות ולא להרוס. אל תתייחסי לידיעה ראשונית כאל ידיעה ודאית.

ב. מצד שני – אסור לנו לצאת מנקודת הנחה שהידיעות האלה הן שקר, ועל ידי כך לפטור את עצמנו מלהתמודד עימן. זהו מצב עדין וזהיר, ומה שחשוב בעיקר הוא להגן על מי שראוי להגנה, ולא לצאת מנקודת הנחה ראשונית שמדובר בתלונות שווא ובנקמה. המחויבות שלנו כלפי המתלוננים אינה פחות מהמחויבות כלפי הרב - כל עוד לא התבררה אמת אחרת.

המחויבות לנפגעים, לא לפוגעים

ג. צריך לזכור באופן מתמיד כי המחויבות הראשונה שלנו היא כלפי הנפגעים ולא כלפי הפוגעים. מחויבות זו היא מחויבות היונקת מכל צדדי התורה – בין בעניינים של בין אדם לחבירו ובין בעניינים של בין אדם למקום. החובה להגן היא בראש ובראשונה כלפי אלה שנעשה להם העוול, ולא כלפי גורמי העוול- יהיו הם גדולים אשר יהיו.

ד. לא זו בלבד, אלא שצריך לעקור מן השורש את התפיסה שלא מטפלים בעוול שנעשה כלפי נפגעים בשל הרצון שלא לחלל שם שמיים. יש הטוענים כי צריך להשתיק פרשיות, או לפחות לטפל בהן בשקט, כדי שלא יתפרסם שיש דברים כאלה אצל רבנים, ועל ידי זה יתחלל שם שמיים. אני רואה בטיעון הזה את היפוכו של הדבר: חילול שם שמיים היותר גדול הוא לטעון כי הקב"ה "מעדיף" שישתיקו פרשיות, ולא יעשו צדק עם הנפגעים והנפגעות, כדי שכבודו לא ייפגע. בתורה הקדושה למדנו את ההפך המוחלט – "ובערת הרע מקרבך" הוא מצוות התורה, והחובה המוטלת עלינו היא לקדש שם שמיים בכיוון ההפוך לחלוטין: להוליך מהלך ולעמוד בראש כל התנועות המבקשות לבער את הרע מתוכנו. על היהדות הדתית להצטיין בכך שהיא מתייצבת מול הבעיות המתגלות בה, ולא משתיקה אותן, כי אם מתמודדת עימהן במלוא היושר ובמלוא העוצמה.

ה. מדיניות הפרסום צריכה להיות מותאמת לכל מקרה לגופו, והשיקול העיקרי שלה צריך להיות טובת הנפגעים ולא טובת הפוגעים. אם הנפגעים זקוקים להגנה מפני פרסום – אין לפרסם, ובדרך כלל אם הם לא זקוקים לכך – יש לפרסם, להתמודד ציבורית עם המקרים השונים, ולהוביל מהלך מוסרי והלכתי של ביעור הרע.  

ו. גם לרבנים הגדולים ביותר יש יצר רע. יש להם יצר רע בשל העובדה שגם הם בני אדם, ולא זו בלבד, אלא ש"כל הגדול מחבירו – יצרו גדול ממנו". ר"י אברבנאל כותב בפרשת וישלח כי אם לאדם אין יצר רע של עריות – הוא חולה ופגום. הגדולה אינה נוצרת מכך שאין יצר רע, אלא מכך שאנו מתמודדים עם יצר זה, ומתגברים עליו, ומשתמשים בו במקומות שחובה להשתמש בו, ומבערים אותו מהמקומות שחובה לבער אותו.

סכנה ושמה כריזמה

ז. מניסיוני למדתי כי הסכנה אורבת דווקא במקום בו יש כריזמה עצומה. כריזמה היא אוצר גדול, המאפשר לסחוף אנשים לכיוונים חיוביים, אך ככל אנרגיה גדולה היא יכולה להתפרץ למקומות אסורים. לא זו בלבד, אלא שבדרך כלל בעל הכריזמה החוטא אכן עושה אין סוף מעשה צדקה וחסד, ועוזר לרבים רבים אחרים, ורבים חייבים לו את עולמם הרוחני והמוסרי, ואף מעריצים אותו בצדק בשל כך. הנפילות שלו הם כלפי חוליות חלשות ובלתי מוגנות, שהכריזמה שלו משתלטת עליהן, והוא מנצל אותן. בשל כך, קשה מאוד להאמין שמקרים כאלה מתחוללים, שהרי מדובר באיש שמעמדו גדול ועצום, אולם כאמור אסור לנו לעצום את העיניים בשל כך.

ח. אין איש שיכול לומר האמנם שמירת הצניעות בין נשים לגברים בחברה שלנו היא המגבירה את ההומוסקסואליות. כל מה שנאמר על כך הוא הבל, בעיקר בשל העובדה שלאף אחד אין עובדות. אלה עקרונות של "פסיכולוגיה בגרוש". על כן, טוב יותר להתעלם מטענות אלה בתחום הפרשנות הפסיכולוגית של הציבור הדתי, אבל הדבר אינו פוטר אותנו מלהתמודד עם האפשרות שזה נכון. ההתמודדות אינה נעשית על ידי אימוץ חיים של פריצות בין גברים לנשים, אלא על ידי כינונה של חברה צנועה בכל ההקשרים: בין גברים ונשים, ובין גברים וגברים.

ט. כיצד אפוא מתמודד הציבור הרחב עם הסכנות האלה ? יש כמה וכמה דברים אנו צריכים להטמיע בנו. ראשית – את חוש הביקורת. על אף הרצון שלנו שלא לבקר את גדולי ישראל – מהתנ"ך ועד ימינו – אנו צריכים להתחנך לכך שלכל אדם יהיה חוש ביקורת משלו, ובשעה שהוא רואה התנהגות בלתי ראויה, אסור לו להניח כי "כיוון שמדובר במישהו גדול באמת – בטח הוא יודע מה הוא עושה", אלא לדעת את הדברים שהם חד-משמעית אסורים, ולא להסכים בשום אופן שייעשו.

י. הדבר השני הוא יצירת התנאים הראויים למנוע מציאויות כאלה: לא לחינם לימדו אותנו חכמים את היסוד הגדול של איסור "ייחוד". אמנם, איסור זה הוא בין גברים ונשים (וחייבים להקפיד עליו), אולם כדאי להרחיב אותם גם לגבי גברים לגברים. אדגיש כי איני פוסק להלכה שאסור לשני גברים להיות בחדר אחד לבדם, אולם יש לקבוע גבולות גופניים גם בין גברים לגברים.

יא. הדבר השלישי הוא לחזק את ידי הפורומים השונים המתמודדים עם כך, ובמקום לראות בהם אויב ועוין יש לראות בהם אנשים העוסקים במלאכת הקודש הכואבת של התמודדות עם המציאות הזו.

יב. כל זה צריך להיות מידע נגיש לכל הבנים והבנות שלנו.

יג. בד בבד, צריך להיזהר שלא להפוך את כולנו לחשדנים מתמידים. ב"ה, רוב מוחלט של האנשים, ובוודאי של גדולי התורה והמחנכים העצומים, הם אנשים ישרי דרך, המקדישים את חייהם להוראה וחינוך, ומסייעים בענייני צדקה וחסד כל הזמן. אל נא נאבד את האמון בבני אדם, ובמחנכי ישראל, בשל העובדה שיש כאלה שנפלו. צריך להיזהר, אולם לא לנטות לקצה השני, ולברוח מכל קשר, ייעוץ, חיזוק וכד'.

יד. אם באופן אישי חווית חוויות כאלה ואת רוצה סיוע להתמודד עימן, עשי זאת דרך המקום שתמצאי לנכון. לא את זו שצריכה לבקש סליחה, אלא מי שפגע בך, וגם זה – רק לאחר שהוא יתמודד עם הנזק שהוא גרם לך ולבנות אחרות. יש כיום כמה פורומים כאלה – חלקן של נשים (פורום קולך וקו סיוע לנשים דתיות-חרדיות נפגעות תקיפה מינית טלפון: 02-6730002) ופורום תקנה שצויין לעיל. אעזור לך ככל שתרצי וככל שאוכל כדי להתמודד עם התופעה החמורה, ולהשיב את היחסים הראויים שבין בעלי סמכות ועוצמה ובין הציבור למקומם הנכון, ואת הקדושה והטהרה למחננו. כל טוב והרבה חיזוק .

הרב יובל שרלו

לשאלות נוספות ב"פורום מורשת" - לחצו כאן