מחוות לפרא האציל
אסטרטגיית המחוות היא כניעה לנרטיב התופס את הפלסטינים כקריזיונרים היסטריים שיש כל העת לשפעם במתנות, רק שלא יעזבו לפתע את שולחן המו"מ
המחוות לא הסבו מעולם נחת לציבור הישראלי. המקלעים לא שמשו את חיילי הרשות להלחם בקיני החמאס אלא כוונו נגד חיילי צה"ל ומג"ב; השריוניות לא שמשו כוח שיטור אלא חסמו את חיילי צה"ל במרדפיהם בסמטאות הקסבות אחר מחבלים; המסוקים לא העבירו חולים לחדרי טיפול נמרץ אלא שימשו להחדרת נשק, להעברת מזוודות כסף ומבוקשים בעלי איסור כניסה לרשות, לטובת התעצמות ארגוני הטרור. וגם המבוקשים המשוחררים, מעבר לנזק ההרתעתי ששחרורם יצר לישראל ורוקן מתוכן את מרות המשפט והחוק הישראלי, חזרו לעסוק בטרור.
אך יותר מכל, יש במחוות הללו גם אימוץ תפיסה גזענית ומתנשאת כלפי הפלסטינים. אלה נתפסים כאיזה "פרא אציל" שיש לרצות, לאלף, לעטוף אותו במנחות ומחוות, כאילו לא מדובר באנשים רציונאליים שניתן לנהל עמם משא ומתן בגובה העיניים. אסטרטגיית המחוות היא כניעה לנרטיב התופס אותם כקריזיונרים היסטריים, רדופי כבוד, שיש כל העת לשפעם במתנות – רק שלא יעזבו לפתע את שולחן המשא ומתן או את הארוחה המשפחתית. ממש כמו היחס לילד המופרע שעל מנת שלא "יעשה פאדיחות" בפני האורחים הערב, רכשנו עבורו כל צעצוע אפשרי, רק שישב זקוף וישאיר צלחת ריקה.
אך כל 'סופר נני' תבשר להורים שכך זה לא יכול לעבוד. אי אפשר להעביר לילד מסר שהוריו ישלמו בכספם על מנת ש"יתנהג כמו בן אדם". המסר הזה מקפל בתוכו ויתור מראש על הציפייה המתבקשת מן הילד לנימוסים והליכות ומעניקה לו יכולת סחטנות בלתי נסבלת לעתיד. ההורים יהפכו למנגנון מתמיד של ניסיונות לרצות אותו ללא הרף על מנת שלא "ישבור את הכלים".
נניח שהרמטכ"ל מוטרד מהאמביוולנטיות של בני המתנחלים להתגייס לצה"ל. האם יציע לשר הביטחון לבצע מחווה ולהתיר להם, באופן חד צדדי, לשוב ולאכלס שניים מישובי גוש קטיף? האם נשיא ארה"ב, בבואו להשפיע על ישראל לפנות מאחזים בלתי חוקיים או אפילו להימנע מרכישת מטוסי אייר-באס אירופאיים (הוא הרי מעדיף שנרכוש בואינג תוצרת ארה"ב) יקדים את מסריו בעניין בשחרור פתאומי של פולארד? הכל רק שהישראלים לא יבטלו את המפגש בין מזכירת המדינה לנספח הצבאי הישראלי בוושינגטון? האם מפכ"ל המשטרה, אשר ראש אגף המודיעין שלו בא, מן הסתם, בדברים מידי פעם עם שליחי ראשי ארגוני הפשע, ימליץ לשר לביטחון פנים לשחרר כמחווה את זאב רוזנשטיין? הכל על מנת שהמודיעים והמתווכים לא יבטלו את המפגש עם אנשיו?
הצורך הבלתי נשלט של ראש הממשלה לבצע מחוות, לא רק שמותיר את ישראל חסרת קלפי מיקוח לטובת שחרור גלעד שליט, לא רק שמשדר בוז למערכת השיפוט והענישה המקומית, אלא גם מתייג את הצד הפלסטיני כילד מטורף שבהיעדר ריטאלין מפעיל את הוריו לעשות הכל, הכל, רק שלא ישכב על הרצפה באמצע קניון הומה אדם.
אם קריאת המציאות של הממשלה את הפרטנר הפלסטיני היא כזו – עליה להודות לאלתר כי אין כאן פרטנר למשא ומתן. ואם אינה חושבת כך – שתתחיל להתנות את ההישגים שפרטנר זה מביא עימו לרמאללה – בנכונותו שלו לכבד הסכמים.
בדרך כלל הבעל המכה הוא זה שחוזר למחרת עם זר פרחים הביתה, על מנת לרצות את הרעיה האומללה. במקרה שלנו האשה המוכה היא זו שיוצאת למסע קניות מפצה: ישראל, שמתמודדת יום יום עם חברי כוחות הביטחון של אבו מאזן שעושים ככל שביכולתם לחדור אליה ולפגע בה – היא שמרעיפה עליהם מתנות ומחוות. התנהגות שנתקשה למצוא לה תימוכין בילקוט הגדרת התסמונות הפתולוגיות.
ד"ר אודי לבל, מרצה בכיר לפסיכולוגיה פוליטית במכללת ספיר ובמרכז האוניברסיטאי באריאל
לפנייה לכתב/ת 
