הדת החדשה

אני נהיה ממש דוס כבד כשאני חוזה בהמולה התקשורתית המוגזמת והממוסחרת למראה השייט החביב שלנו שזכה במדליית הארד. כל האינסטינקטים הרדומים של סלידה מ"תרבות יוון", עולים וניעורים בי. לא למראה המאמץ הספורטיבי עצמו, כמו למשמע התיאורים וההגזמות של תקשורת ההמונים. "שחר צוברי החזיר את הגאווה הלאומית"; "הנער מאילת שהשיב את הכבוד הלאומי" ושאר ההבלים הירודים האלה.

ניצחון והישג ספורטיבי הם עניין נחמד, הרבה יותר טובים מכישלון. אפשר לקבל בדוחק שספורטאי מצטיין מראה בכך את יכולת ההתמדה וההתגברות של נפש האדם על מיגבלות הגוף. אבל ההיסטריה הזו, שממציאה כל בוקר גיבורים חדשים היא ממש עבודה זרה. דת חדשה של עובדי אלילים, כוכבים ומזלות. זו דת הפמפום וההגזמה. הרי רק אתמול לא ידענו מי זה שחר צוברי והיום הוא כבר השיב את כבודנו בין האומות, כבשה בין זאבים, דוד מול גוליית. הקשיבו מה יש לנשיא מדינת היהודים שמעון פרס להגיד לשחר צוברי אחרי הזכייה: "אנחנו בישראל כמעט טבענו בים של ייאוש ואתה הוצאת אותנו לשחר חדש. נאבקת גם נגד הגלים, גם נגד חוסר המזל ונגד הרבה מתחרים טובים. לא ויתרת והבאת הרבה אושר וגאווה לישראל".

באמת, כבוד הנשיא? אתה ראית מישהו טובע בים היאוש? שחר הוציא אותנו לשחר חדש? ואם היו קוראים לו עזרא, איזה פתגם היית מקריץ אז? האם הוא באמת הביא אושר (אושר!!!) וגאווה לישראל? הרי אפילו באוסלו לא זכינו באושר וגאווה לישראל, למרות שהבאנו-שלום-עליכם, אז מה שמעון פרס קופץ לגובה עם המכתמים הריקים האלה?

הוא קופץ כי גם הוא שומע את שדרי הספורט והשייט נשנקים מרוב אושר וגם הוא רוצה לקושש זנב תהילה. יש לנו מדליה! יש לנו מדליה! וראש הממשלה, שמבין בכדורגל יותר משהוא מבין בניהול מדינה, ממהר לברך. ומשחר ועד השחר שלמחרת (איזה משחק מילים) אנחנו סופגים ראיונות בכל חור עם כל קרוב משפחה מכל דרגה של שחר צוברי. מה הרגשת ומה חשת ומה עבר לך בראש.

ספורט זה נחמד. ספורט, גם שייט וג'ודו, שני ענפים זניחים למדי, הם חלק מתרבות של תחרות, הישגיות ונפש בריאה בגוף בריא. שיהיה. למדינה יש כל מיני סממנים של ביטוי לאומי, וספורט הוא בהחלט אחד מהם. עיני לא צרה.

מה שלא יהודי, ובעיני גם לא ממש ישראלי ותרבותי, הוא כל ההו-הא המופרז. זה ההופך ספורטאים לענקי-אומה. השימוש שעושה התקשורת בהאדרת גיבורי ספורט (ואחר-כך ברמיסתם) הוא פרובינציאלי. רק שלשום התוודענו לסרט טלוויזיה על ה"סודות של אברם גרנט" או קשקוש מסוג דומה. יוסי בניון הוא חצי גיבור לאומי פה, קולו של אריק זאבי נשנק כשהפסיד וכולנו (כן, כולנו! היה כתוב בעיתון!) הזלנו דמעה עמו.

במקום לאומיות בריאה אנחנו ניזונים מלאומיות-ספורט מופרזת. במקום פטריוטיות וסולידריות אנחנו מוצפים ברגשות לאומיים מתועשים וסינתטיים ובצדם חנפנות של שדרים ופוליטיקאים. גיבורי הספורט המתחלפים הם רק סטטיסטים, זרדים הנאכלים על ידי המולך הזה הדורש עוד ועוד פנים חדשות, בתוכניות ובפרסומות.

אבל מה אני מנסה לחבל במסיבה? הרי כמעט שטבענו בים של יאוש ועכשיו יצאנו לשחר חדש.