איסור קשר עם מרצה: מה הפטרנליזם הזה לכם?
מה מטריד אותנו כחברה ביחסים בין-אישיים במסגרות בהן יחסי הכוחות ההתחלתיים בין הצדדים אינם שווים? באיזו מידה אנחנו מעוניינים בהתערבות המדינה באמצעות חקיקה במקרים של יחסים בין מעסיק לעובדת, בין מפקד לחיילת? האם מדובר בנשים צעירות, או בילדות קטנות וחסרות ישע?
נסכים שרוב היחסים ממילא אינם שוויוניים לחלוטין. במערכת היחסים תמיד אחד יהיה יותר יפה, יותר מוכשר או יותר משכיל. האם מפריע לנו לראות אשה מכוערת עם גבר יפה? ולהפך, האם אנחנו נזעקים שהוא במצב נחות ממנה ועשוי ליפול קרבן לגחמותיה? לא. אולי אנחנו לא מוטרדים, מפני שאנחנו מניחים שיש סיבה להיותם יחד, למשל, שתכונותיו הטובות של זה שנראה פחות טוב מחפות על מראהו החיצוני. ואולי אנחנו לא מוטרדים כי זה לא ענייננו.
אם אי-שוויון כמו זה לא מפריע לנו, למה שהוא יציק לנו במערכות יחסים אחרות? למה אי השוויון ביחסים בין מפקד לחיילת שלו, ביחסים בין מרצה לסטודנטית או ביחסים בין הבוס למזכירה מציקים לנו עד כדי כך שאנחנו מתירים למדינה לחוקק חוקים נגדם? והאם העובדה שטוראית צעירה משתכרת מניחוח הפלאפלים על כתפו של מפקד שקולה לאותו בחור מכוער שיוצא עם אשה יפה?
הבה נבחן את נושא ההטרדות המיניות. הספרות בתחום זה עוסקת בין היתר במצבים בהם היו יחסי מרות או תלות בין המטריד למוטרד: עובד ומעביד, מטפל ומטופל, מורה ותלמיד וכן הלאה. באופן מעניין, אם נעביר שאלון בין אזרחי ישראל בו נשאל אותם אם הם מוצאים פסול ביחסים בין חלק מהזוגות שצוינו לעיל, לא בטוח שנקבל תוצאות חד משמעיות. ייתכן שחלק חושבים שאין בעיה ביחסים בין הבוס למזכירה כל עוד אלה נעשים בהסכמה. לעומתם יהיו שיחשבו שמדובר במתכון לצרות, שכן אם יתפוצצו יחסים שבהם לאחד הצדדים שליטה על תנאי ההעסקה של האחר יגזור הדבר פיטורין על הצד החלש.
מראית עין של יחס שוויוני
ומה לגבי סטודנטית ומרצה? יש שיגידו שמדובר בשני אנשים בוגרים ושאין סיבה להתערב בשיקוליהם, ויש שיגידו שכאן משחקת לא רק התלות כגורם, כי אם מראית העין של יחס שוויוני של המרצה לכל תלמידיו. נשאלת השאלה, האם בשם אותה מראית עין, מניעת תחושת אפליה בקרב יתר הסטודנטים או אפילו הגנה על המרצה המנוצל מינית לצורך ציון, זכאית המדינה לתקן תקנון האוסר על יחסים בין מרצה לסטודנט? או שמא המדינה רשאית להתערב רק אם יש סכנה שאותה סטודנטית, לכאורה הצד החלש, תיפגע מהקשר?
כמו הורה שיודע טוב יותר מהילדים מה טוב בשבילם? (צילום: Index Open)
התקנון שמנסים ארגוני הנשים להתקין מהווה דוגמה לחקיקה פטרנליסטית. מקור המונח "פטרנליזם" הוא במילה לטינית שמשמעה "אב", והמונח מתאר מצב בו האב או שני ההורים מקבלים החלטות עבור ילדיהם. זאת מתוך היגיון האומר שההורים, כמבוגרים בעלי ניסיון, יודעים מה טוב לילדים יותר מהילדים עצמם. כך, למשל, נדרשנו רובנו לסיים את שיעורי הבית טרם הצפייה בטלוויזיה, שכן שלמרות מחאותינו, הורינו חשבו שהשלמת התרגיל בהנדסה תכין אותנו טוב יותר לחיים מאשר צפייה בטלוויזיה.
פטרנליזם נוסף הוא זה של המדינה כלפי אזרחיה, שבמסגרתו הכנסת מחוקקת חוקים מתוך מחשבה שהיא יודעת מה טוב לאזרחיה יותר מאשר הם עצמם. בין חוקים אלה ניתן לציין למשל את החוק המחייב חבישת קסדה בעת רכיבה על אופניים. חלקנו אולי חושבים שמדובר בחוק מיותר, אבל המחוקק סבר שאנחנו לא שומרים על עצמנו מספיק טוב ולכן יש לחייב אותנו בהתנהגות בטיחותית.
מאיימים כי יפסיקו להעסיק נשים במשרדיהם
חלק מהמגיבים בערוץ יחסים סבורים שהחקיקה בתחום הטרדות מיניות עברה את גבול הטעם הטוב ומאיימים חדשות לבקרים כי יפסיקו להעסיק נשים במשרדיהם, או אפילו להתחיל איתן בברים, שכן כל מילה יכולה לכאורה להיחשב הטרדה בת עונשין. האם זה נכון? האם הפטרנליזם המדיני חצה את הגבול ואזרחי המדינה מתכוננים למעין מרד, או שמא המחוקק צודק ואנחנו טרם השכלנו להבין מה טוב לנו?
אין לי ביקורת על ארגוני הנשים או על נסיונותיהם המבורכים להגן עלי ועל בנות מיני. אבל יש לי ביקורת על הדרך בה הם בוחרים לעשות זאת: חיוב האוניברסיטאות להתקין תקנון באמצעות חקיקה משדר את המסרים הבאים: (1) הגבר אינו יכול לשלוט בעצמו בראותו סטודנטית, ולכן צריך לחוקק חוקים נגדו; (2) על אף שנשים בוגרות דיין ללימודים על תיכוניים, הן אינן מסוגלות להתמודד מול גברים חרמנים ונדרשות להגנת המחוקק; ו-(3) על אף היותם מטובי המוחות בישראל, ראשי האוניברסיטה אינם מסוגלים לחנך את ציבור המרצים והסטודנטים להתנהגות ראויה, ולכן המדינה צריכה להתערב בנעשה באקדמיה.
היכן עובר הגבול?
היכן נמתח את הקו בין הגנה על חסרי הישע לבין פטרנליזם כולל? היכן יעבור הגבול בין דאגה לגיטימית לחלש לבין חדירה לצנעת הפרט ויחסיו הבינאישיים? לדעתי הרוב טמון בחינוך, ולא ממש משנה באיזו מתכונת. זה יכול להיות חינוך מהבית וזה יכול להיות באמצעות שיעורי-החברה בבתי הספר. מה שחשוב הוא לגדל דור חדש ומודע יותר. דור של צעירים וצעירות שלא יפחדו להגיד "אני לא רוצה. זה לא נעים לי" ובאותה מידה יוכלו להגיד "אני רוצה בקשר הזה ובוחר בו במודע, תוך הבנת הקשיים שהוא עלול לעורר, ועכשיו, מדינה יקרה, אנא צאי לי מחדר המיטות. אני מעריך את דאגתך ואפנה אלייך אם וכאשר יעלה הצורך".
ובאותה מידה נראה שנדרש חינוך של בעלי השררה, גברים ונשים: בבואכם להתחיל קשר עם כפוף/ה, עצרו ובדקו אם זה מה שהיא או הוא באמת רוצים, או שזה נכפה עליהם.
לפנייה לכתב/ת 
