ידעתי שלא כדאי, ובכל זאת הצצתי בבלוג שלה
כעסתי, נעלבתי, והייתי המום. ידעתי שזו אשמתי בלבד על שפלשתי כך לבלוג האנונימי שלה ללא ידיעתה, אבל תמיד רציתי לדעת את האמת. תמיד קידשתי את האמת. אבל אף אחת מבנות זוגי עד לאותו רגע לא אמרה לי את האמת כולה בצורה כזו, מבלי לחסוך דבר, וההרגשה היתה צורבת. סוף הסיפור
בפרקים הקודמים: את נעמה, ג'ינג'ית יפהפיה, פגשתי בשבוע הספר. כשנסעה לחו"ל, גיליתי את הבלוג של לילית, וידעתי שזה הבלוג של נעמה. כשהיא חזרה מהטיול ובאה אלי, הכנתי לה ארוחה אדומה, כמו שאהבה. ואחרי ששכבנו, נזכרתי בבלוג שלה.
ידעתי שזה אסור, ידעתי שלא כדאי, ידעתי שדבר טוב לא יצמח מזה, אבל הייתי סקרן, כל כך סקרן. קראתי בהנאה את התיאורים של לילית על חוויות הטיול, אותם שמעתי כבר מפיהּ, והגעתי לעמודים האחרונים, בהם תיארה את הימים האחרונים במחיצתי. היא סיפרה על ההפתעה שהכינה לי. היא סיפרה על הארוחה שהכנתי לה. היא סיפרה על הסקס הבינוני.
"הוא נלהב מדי", כתבה. "הוא עושה מה שהוא חושב שאני רוצה שהוא יעשה, אבל הוא עושה את זה לא נכון", כתבה. היא הביעה תקווה שמדובר בבעיות של התחלה בלבד ושהמצב עוד ישתפר.
כעסתי, נעלבתי, והייתי המום. ידעתי שזו אשמתי בלבד על שפלשתי כך לבלוג האנונימי שלה ללא ידיעתה, ובכל זאת... תמיד רציתי לדעת את האמת. תמיד קידשתי את האמת. אבל אף אחת מבנות זוגי עד לאותו רגע לא אמרה לי את האמת כולה בצורה כזו, מבלי לחסוך דבר, וההרגשה היתה צורבת.
את שארית אותו היום ביליתי בהתייעצויות טלפוניות שהובילו לפגישות בשמונה עיניים עם מספר חברים (שלושה, אם ספרתי נכון) ולאחר מכן מרתון של עבודה עצמית ותרגולים לקראת הפעמים הבאות.
זה היה אסור וזה היה פולשני וזה היה נפלא
שלושה לילות מאוחר יותר הורגש שיפור ניכר בהנאה של נעמה ואני התמכרתי לבלוג של לילית. הייתי בודק אותו מספר פעמים ביום כדי לראות מה באמת חושבת השדה הפרועה שלי. קראתי את המחשבות שלה, וזה היה אסור וזה היה פולשני וזה היה נפלא.
"אם אתה לא יודע מה מפריע לי, אני לא עומדת להגיד לך", אומרת הקלפטע מהבדיחה. אני לא הייתי צריך שהיא תגיד לי. אני ידעתי בדיוק. קראתי אותה כמו ספר. כל ריב פוייס בדרך המתאימה ביותר, לכל מאווה נמצא מימוש, לכל ביקורת נעשה מאמץ אמיתי לשינוי. לא היתה מרוצה מנעמה.
ערב אחד, כששכבנו מחובקים, היא אמרה לי: "אני מרגישה איתך מאוד בנוח. אני מרגישה שאתה מבין אותי. איתך אני לא צריכה להעמיד פנים".
נישקתי לה את המצח והסטתי שיערות סוררות. "זה בגלל שאני כל הזמן חושב עליך, אז אולי התחלתי לחשוב כמוך".
"היית מגלה לי אם היית מסוגל לקרוא מחשבות, נכון?" שאלה בהתגרות.
"איך הייתי יודע שלא תסגירי אותי לשלטונות? הם היו מבצעים בי כל מיני ניסויים איומים ונוראים".
"אולי אני אבצע בך ניסויים איומים ונוראיים", אמרה וצבטה לי את הפיטמה. ידהּ החליקה במורד בטני וגנחתי: "יש לך ראש מאד מלוכלך, גברתי. אני אשקול ברצינות אם אני מעוניין להמשיך לחיות איתך בחטא".
"אני חוטאת בכל רמ"ח איברי", ענתה לי, "בנו מדור שמיני בגיהנום במיוחד בשבילי", והמשיכה להדגים לי הנאות שלא היו מתקבלות בברכה בגן עדן.
לכבוד שבועיים לחזרתהּ לארץ צרבתי לה דיסק עם שירים שידעתי שהיא אוהבת ושירים שחשבתי שתאהב. "גוֹד, איזה דיג'יי", אמרה וחיבקה אותי חזק.
לכבוד השבוע השלישי לחזרתהּ לקחתי אותה לסוף-שבוע בצימר חלומי באזור שהיא כתבה שהיא תמיד רצתה לטייל בו.
לכבוד תאריך החודש לחזרתהּ קניתי במיטב משכורת ההייטק שלי זוג כרטיסים להופעה שהיא כתבה שהיא משתוקקת לראות. אחרי ארוחת ערב רומנטית במסעדה ליד הים שלפתי את הכרטיסים והגשתי לה אותם בחיוך ממזרי. היא לקחה אותם ביד רועדת, הסתכלה היישר אל תוך עיניי ואמרה לי: "אני שונאת אותם".
"מה?" שאלתי בחוסר הבנה.
הפה שלה רעד עכשיו. "הלהקה הזו... אני מתעבת אותם".
"באמת? זאת אומרת... חשבתי...", הייתי אבוד.
היא שתקה, ידיה עדיין אוחזות בכרטיסים מעל מרכז השולחן, מעל הנר הבוער. "אתה קורא את הבלוג שלי", קבעה.
לא היה טעם להכחיש. הייתי בוש ונכלם.
"יש לך מושג כמה חשופה ופגיעה אני מרגישה?"
"יש לך מושג", שאלה אותי בקול רועד, "כמה פגעת בי עכשיו?". היא הפילה את הכרטיסים. "יש לך מושג כמה חשופה ופגיעה אני מרגישה עכשיו?". היא קמה. "יש לך מושג עד כמה מעלת באמון שלי?". היא הלכה.
הייתי כל כך שבור עד שכמעט שכחתי לשלם את החשבון. גררתי את עצמי הביתה, עדיין לא מעכל את שהתרחש. התיישבתי על הספה הרכה שלי, ובראשונה מזה שנים ארוכות פרצתי בבכי. הרסתי את הדבר הכי טוב שאי פעם קרה לי. הסקרנות החטטנית והבלתי נסבלת שלי. לא יכולתי להסתפק במה שהיא רצתה שאדע.
נרדמתי. אולי לשעה. אולי ליותר. כשהתעוררתי הבית היה חשוך עדיין. בהבלחה רגעית של אור לבן ומסנוור התעורר מוחי לחיים. התיישבתי ליד שולחן העבודה, שלפתי ערימה של דפים מאחת המגירות והפכתי מגירה אחרת בחיפוש אחרי עט. התחלתי לכתוב בקדחתנות.
כתבתי וכתבתי וכתבתי. אני לא יודע במשך כמה זמן כתבתי. מילאתי עמודים שלמים. אחרי שסיימתי קמתי ומבלי לבדוק מה השעה מיהרתי לדירה של נעמה.
דפקתי על הדלת במשך דקה שלמה לפני שהיא הסכימה לדבר איתי בכלל. "לך מכאן, אני לא רוצה לדבר איתך בכלל", היא אמרה לי. "נעמה...", התחננתי, "זה היה הדבר הטפשי ביותר שעשיתי אי-פעם... בבקשה... בואי נדבר על זה", קולי נשבר. שתיקה.
"ראה הערה קודמת", היה כל מה שהיא אמרה.
החלקתי לאט כנגד הקיר מחוץ לדירתה, כאילו מישהו שאב את עצמותיי מתוך הגוף, ותפסתי את הראש בין ידיי ברשרוש דפים. בהחלטה של רגע החלקתי את ערימת הניירות הפרושה מתחת לדלת עד למחצית הדפים. היסוס. ואז נמשכו הדפים אל העבר השני. שמעתי אותה מסדרת אותם ומתחילה לקרוא.
"את נעמה פגשתי בשבוע הספר העברי והיא שינתה את חיי", היא קראה בלב. "הקפתי לאט את הדוכנים כהרגלי", המשיכה לקרוא. "עובר בין המון האנשים אך מתרכז רק בספרים". מן העבר השני של הדלת שמעתי אותה מחליקה לאט כנגד הקיר.
ישבנו זה לצד זו, סנטימטרים בודדים של עץ בינינו. ישבנו שם זמן רב בעוד היא קוראת את מחשבותיי הכמוסות אודות הימים הנפלאים שלנו ביחד, את הבלוג הלא וירטואלי שלי. זמן שנדמה כנצח בטרם שמעתי אותה קמה.
לילית פתחה לי את הדלת.
האימייל של אוריה
לפנייה לכתב/ת 
