שלום ילדים, מי רוצה להיות ח"כ?

כל משרה מנהיגותית הפכה לזרה בפי כל אזרחי המדינה המחפשים מנהיגות מבלי להתחייב אליה. כל עבודה חשובה בתחום המנהיגותי וכל עמדה ציבורית משמעותית הפכו לבלתי רצויים בעיני הציבור, שחושיו הוכהו.

הכל מתחיל בהוראה ובחינוך. כשהיינו ילדים שאלנו את עצמנו: "מי בכלל רוצה להיות מורה?" נשבעתי לעצמי: "בחיים אני לא אהיה מורה!" המקצוע הזה נראה מאוס בעיני, במיוחד לאור העובדה שהמורים היו צריכים ללמד ילדים כמונו (ידענו להוציא להם את הנשמה ובגדול!) מאז ילדותי הרחוקה הפך מקצוע ההוראה ממקצוע נחשק ובעל חשיבות ראשונית, במיוחד לאור החזון הציוני, למקצוע שלבוחרים בו מתלווה סטיגמה של "לוזרים" חברתיים.

פעם מקצוע ההוראה היה מלא בתחושת חזון, הנהגה ושליחות. כך ראשוני המורים הציוניים הפכו למנהיגים: ברל כצנלסון, יערי, ס.יזהר ואחרים. כיום, כל מקצוע בתחום הנהגת וחינוך הנוער לעמדות ציבוריות ולאחריות ציבורית, במיוחד אלו המכילים את הצורך להנהיג, הפכו לעניין נקלה בעיני הישראלי המצוי.

ישנם סטים של תשובות ידועות מראש לכל משרה התנדבותית למען החברה כמו למשל:

להיות וועד כתה, או וועד בית ספר – מה אני חנון, או מה?

להיות וועד בית – זה לא לעניין.

להיות וועד שכונה – בשביל מה לי?

להיות וועד עובדים – מה יצא לי מזה?

להיות חבר מועצה – תעזוב אותך, זה רק למי שמחפש צרות.

להיות ראש עיר – להתלכלך בפוליטיקה קטנה?

להיות חבר מפלגה – תעזוב אותי מכל הקניבלים הקטנים האלה שאוכלים אחד את השני!

לרוץ לכנסת – מי יתן לך, פוליטיקה זה חרא של דבר. יאכלו אותך בלי מלח!

שתי דוגמאות ברורות עולות לי לראש:

פעם נסעתי לסינגפור ופגשתי אנשי חייל אוויר המוצבים שם. הם עשו חיים לא נורמליים. כמה קינאתי בהם. איכות החיים בסינגפור גבוהה, אבל לנציגי ישראל באשר הם, עולה הרמה עוד יותר. למרות זאת, לקראת סוף ביקורי הם חזרו והשביעו אותי בזו הלשון :"כשישאלו אותך בארץ, איך אנחנו חיים פה? תגיד להם שאנחנו מה זה סובלים, ושסינגפור זה חרא מקום!"

בשנות השבעים שרנו: "אני ואתה נשנה את העולם". היינו כחולמים, היינו ילדי פרחים היפים וחשבנו שהנה אנחנו באמת הולכים לשנות את העולם. היום כשאנחנו יאפים אנחנו רק מחפשים איך לשנות את מצבנו האישי ובמיוחד את מצבו של חשבון הבנק שלנו. אז מה פתאום שאני ואתה נשנה את העולם? נשאיר את זה לאחרים.

התחתית של התחתית

אין זה סוד שבמצב שנוצר היום הפוליטיקאים הם התחתית של ההנהגה בחברה הישראלית. העידית נשארה למעלה וחוששת לרדת לרמתם של אלה. הבחירות לעיריות כבר בפתח וראו באיזה שקט תקשורתי זה נעשה. כל הפוליטיקאים שומרים על הבוחרים שלהם הרחק מחוץ למגרש ה"פרטי" שלהם. הם עושים הכל כדי להוציא דיבתה של הפוליטיקה. הם מלכלכים את המושג "פוליטיקה" כמה שיותר, על-מנת להשאיר אותנו מחוץ למערכת כדי שלא אני ולא אתה נשנה את העולם.

כשאני אומר שאני רוצה לעשות משהו למען העיר שלי, הסביבה שלי או המדינה שלי, אני נחשב אוטומטית לאינטרסנט, אם לא לשקרן ואם עדיין לא... אז לטיפש. "כי אם היה לך שכל הייתה עושה למען עצמך, מה יצא לך מזה שאיכפת לך?"