שווייץ: מכאן הכל דאון היל

את צופי הטלוויזיה שעקבו בדריכות אחרי כל השידורים מהטור דה פראנס אפשר לחלק לשתי קבוצות: אלה שהיו מתים להתחלף עם אחד מרוכבי האופניים ולצאת למסע של שלושה שבועות ואלפי קילומטרים שכולו מאמץ פיזי מזכך, ואלה שהיו רוצים לבלות בנופים ההרריים המדהימים ובין הכפרים הציוריים, אבל בתוך מכונית, עדיף ממוזגת, עם רשימת מסעדות מומלצות ביד.

מתברר שיש גם אופציית ביניים: גם לרכוב על אופניים (אמנם אופני הרים ולא אופני כביש) וגם ליהנות מחופשה שלווה באלפים. פורט דה סוליי הוא בימי החורף אזור סקי רחב ממדים, שכולל 13 אתרי סקי בין פסגת המון בלאן שבצרפת ועד אגם ז'נבה בשווייץ. את מגלשי החורף מחליפים בקיץ הדו-גלגליים, שנהנים מלא פחות מ‭1,000-‬ ק"מ של מסלולי רכיבה במורדות ההרים.

מה שמייחד את האזור עבור רוכבי אופני ההרים הוא מגוון מסלולי ה"דאון היל" וה"פרי רייד" (ראו מסגרת על מושגי יסוד בתחום אופני ההרים) שנבנו ותוכננו על ידי אלופי העולם בתחום. באזור נערכות תחרויות חשובות ומזה כמה שנים גם אליפות העולם.

לאתר אפשר להגיע אחרי טיסה ישירה לז'נבה והסעה מאורגנת (כשעה וחצי) לעיירה מורזין, בצד הצרפתי של הגבול. סביב העיירה מזדקרים הרי האלפים, שעל אחת מפסגותיהם (הנמוכות יחסית למון בלאן המשקיף ממעל) נולד אתר הסקי אבוריאז. בעונת הקיץ הוא מתמלא ברמפות קפיצה ברמות שונות ובגבהים אימתניים, מה שמושך לכאן רוכבים רבים. בחלק מהמקומות נדרשת מידה לא מבוטלת של אומץ, בעיקר בגלל המרחק בין רמפת הזינוק לרמפת הנחיתה.

כמי שרגילים לטפס ברגל או ברכיבה עד לפסגה כדי לרדת במסלולים, או לכל היותר לעשות הלוך ושוב ברכבל של צוק מנרה, רוכבים ישראלים יידהמו מאורכם של המסלולים. כדי להתחיל את מסלול פלניי, למשל, צריך לעלות ברכבל במשך כ‭15-‬ דקות. לא פלא שזה המסלול של אליפות העולם בדאון היל.  

חורשים את האלפים (צילום: דני שדה)

רק החימום

לא הסרטונים ב"יוטיוב" ולא הסיפורים של רוכבים מהארץ - שום דבר לא מכין אותך לחוויית האקסטרים ולריגוש של הרכיבה הראשונה במסלול "סינגל" באלפים: טיפוסי קיר בסיבובים בגבהים מטורפים, קפיצות מסודרות כמו חיילים במסדר, ירידות בשיפועים שלא ייאמנו. בחלומות לא מדמיינים מקום כזה. ואז מתברר פתאום שזה רק מסלול החימום.

גם מי שמתמכר לחוויה האדרנלינית ימצא זמן לטיול רגלי בעיירה. לאחר סגירת הרכבל, בשש בערב, נשארות עוד ארבע שעות של אור. בסופרמרקט המקומי ניתן למצוא את כל סוגי המצרכים, מגבינות צרפתיות ולחם טרי ועד שוקו ולחמנייה (אם זה מה שעושה לכם את זה‭.(‬

שגעון האופניים כאן כל כך נפוץ, שבברים הקטנים מקרינים תחרויות רכיבה עד השעות הקטנות של הלילה. לצורך הסדרת החיים בין הדו-גלגליים לדו-רגליים, מונהגים חוקי תנועה קפדניים.

לדוגמה, חל איסור לרכוב על מדרכות, אין להיכנס באין כניסה ברכיבה אלא רק ברגל, ועוד ועוד. השוטרים הצרפתים לא עומדים שם סתם, הם רושמים דו"חות.

היום השני עבר בחברת מדריך רכיבה מנוסה, שבחר לענות דווקא לשם יוֹ יוֹ. מומלץ לשכור מדריך ליום אחד לפחות, כדי ללמוד להכיר את כל המעברים ומסלולי הרכבל ולזהות אותם על המפה.

בצהרי היום הגענו לירידות המובילות לכפר שאטל. בכניסה למסלול השוֹר (על שם המסלול המקורי מהסוג הזה בקנדה, לא החיה) מקבלת את פני הרוכב קפיצת "רוד גאפ" (קפיצה מעל שביל) בגובה של ‭2.5‬ מטר ובאורך של כ‭5-‬ מטר, עם נחיתה מושלמת בשיפוע. הירידה מחולקת לחמישה מקטעים, מהקל אל הקשה, ובסופם שלוש קפיצות בגבהים שונים, ממטר אחד ועד שלושה.

במשרד התיירות המקומי גילינו את אופציית רכיבת הלילה, במסגרת פסטיבל "פספורט דה סוליי" שפותח כל שנה את עונת אופני ההרים באזור, בהשתתפות אלפים. במהלך הפסטיבל מחוברים השבילים זה לזה לכדי מסלול ארוך אחד, שלאורכו דוכני מזון מהאזור (למשל גבינה מעושנת עם נקניק סוס‭,(‬ פירות, משקאות איזוטוניים וחטיפי אנרגיה. תחילת מסלול רכיבת הלילה בפסגה בגובה ‭1,600‬ מטר וסופו בכפר שאמפרי, בצידו השווייצרי של הגבול. מורדות ההר מתפתלים, חלקם בכבישים סלולים וחלקם בשבילים צרים שנושקים לצוקים אפלים.

את הדרך חזרה למלון המתיקה עוגת ריסוֹלֶה מתפוחים שחיכתה לנו בבולאנז'רי.

המסלול הסודי

ביום השלישי אני מצטרף לזוג בחורים שווייצרים, סטפאן בן ה‭17-‬ (מדורג במקום ה‭10-‬ בשווייץ בפרי-רייד) ופיליפ הצעיר ממנו. הם לוקחים אותי למסלול אליפות העולם בדאון היל באזור שאמפרי. השביל מסומן כסגור ועדיין יש בו אזורים עם קרח, אבל זה לא מונע מהצמד לחלוף על השלט ולשעוט במורדות התלולים.

השיא היה במסלול "סודי" של המקומיים, שאינו מסומן ואינו עונה בדיוק לכללים: שיפועי הצד מטורפים, הסיבובים יותר ויותר חדים. והקפיצות? כשעולים לאוויר אין לך מושג איך הן ייגמרו. למרות כמה וכמה התעופפויות, הנזק הסתכם בשריטות שטחיות בלבד.

במדרונות התלולים האלה צריך ללמוד לזרום עם הקצב של ההר, ולשם כך דרושים לפחות שלושה סיבובים: בפעם הראשונה רכיבה איטית בניסיון ללמוד כל סיבוב ופנייה, בפעם השנייה מגבירים את הקצב ותשומת הלב מופנית לקפיצות, ולקינוח - רכיבה עד הסוף, להנאה. המלצה נוספת: לרכוב אחרי מקומיים. הם מומחים באזור ומכירים כל פינה וכל קפיצה.

כל בוקר חייבים לעשות מסדר, ממש כמו לפני יציאה למבצע צבאי: מילוי מימיות, פרישת ציוד מיגון שכולל בנדנה לנסיעות ברכבל, קסדת ראש מלאה, מיגון גוף מלא, מגיני ברכיים,

כפפות, פנימית רזרבית, ערכת תיקון, ערכת עזרה ראשונה, כריכים, חטיפי אנרגיה ומפת הרכבלים באזור. כדאי לתכנן נכון את יום הרכיבה כדי להספיק לרכבל האחרון לפני שעת סגירתו. המרחק בין הכפרים גדול מאוד בנסיעה בכביש ויש לשים לכך לב. נסיעה במוניות באזור יקרה מאוד.

את יומה האחרון של החוויה האלפינית ייעדתי מראש לקפיצות. זה התחיל בחימום באבוריאז על הרמפות השונות, ונמשך במסלול השור, עם קבוצה של אנגלים שלימדו אותי בעיקר איך לא לפחד. לקינוח יצאתי למסלול פרי-רייד מושלם בלז'ה.

ככה, פחות או יותר, זה נראה מהצד של הרוכב: אני עומד בפתח המסלול, הגוף פצוע משפשופי המגינים מהרכיבות הקודמות. את סוף המסלול אי אפשר לראות. נשימה עמוקה ויוצאים לדרך. פנייה חדה ימינה, שיפוע מטורף מושך למישור שבו קפיצת טייבל שמרימה אותי לגובה של מטר וחצי באוויר. נחיתה מושלמת לתוך הירידה ושוב סיבוב חד שמאלה וימינה ועוד קפיצה דומה. שיפוע צד, ואז וול רייד ראשון שמעלה אותי לגובה של יותר מ‭3-‬ מטר.

מבט הצידה מגלה נפילה. חייבים לשמור על מהירות כדי לא לעוף למטה, ושוב הסינגל מקבל מגמת שיפוע. קפיצה קטנה מעל פלג מים, ואז דהירה לתוך חורשה אפלה. לפני שמתרגלים לחוסר התאורה מגיע וול רייד אימתני עם פנייה חדה שמאלה, ואז ימינה, ושוב שמאלה, ועוד קפיצה ועוד סיבוב - והכל מתחיל לזרום באחדות מוזרה בין הרוכב, האופניים והדרך. הדבר הראשון שחושבים עליו בסוף: לחזור מהר למעלה ברכבל לסיבוב נוסף.

• אפשר להזמין חופשות אופניים באמצעות מרכזי המידע המקומיים. הגדול שבהם נמצא בעיירה מורזין.