פסטיבל של אשה אחת

11 שנים מצליחה הפסנתרנית היהודיה אלנה בשקירובה,פעם אחר פעם,להביא לירושלים שורה מפוארת של מוזיקאים וזמרים בעלי שם, כדי להשתתף בהתנדבות בפסטיבל המוזיקה הקאמרית שייסדה. מה שהחל כפסטיבל קטן, שהתארח בתיאטרון החאן בשלהי שנות ה-90, הפך במהרה לאחד מאירועי המוזיקה החשובים בארץ, שמביא לאיו, לצד מבצעים מהשורה הראשונה, גם קהל נאמן. נשמות טובות יאמרו שכשאתה נשוי לפיגורה כמו המנצח דניאל בארנבוים, קל יותר לסלול את הדרך לליבם של אנשים. במקרה של בשקירובה, מספיקות דקות ספורות של שיחה כדי להבין שיש משהו בחדוות העשייה שלה שפשוט מדבק.

הפסטיבל, שייפתח בסוף השבוע הקרוב, יתקיים השנה באולם הקונצרטים של ימק"א שבבירה. השנה תבוצע בפסטיבל בכורה עולמית ליצירה חדשה של המלחין האמריקאי אליוט קרטר, שחגג לא מזמן יום הולדת 100. על הקונצ'רטו לחליל, בביצוע עמנואל פאיו, החלילן הראשי של התזמורת הפילהרמונית של ברלין, ינצח בארנבוים. גם אם מאחורי הזמנת היצירה עומדים שותפים כמו התזמורת הפילהרמונית של ברלין והתזמורת הסימפונית של בוסטון, עצם קיומה של הבכורה בירושלים הוא הישג לא מבוטל. בשקירובה מדגישה כי בקונצרט הבכורה ישתתפו לא מעט נגנים ישראליים.

בשקירובה ובארנבוים. מאחורי כל גבר יושבת אשה גדולה (צילום: דן פורגס)

"אחת המטרות המובהקות של הפסטיבל היתה להפגיש בין מוזיקאים ישראליים וקהל ישראלי למוזיקאים בינלאומיים", אומרת בשקירובה בראיון מברלין, שנערך ימים ספורים לפני פתיחת שערי הפסטיבל. "יש נגנים מצוינים בישראל, אבל במפגש הזה עם העולם יש משהו מזין".

אחד מעמודי התווך של הפסטיבל, כפי שמגדירה אותו בשקירובה, הוא הישראלי גיא בראונשטיין, הכנר הראשון של התזמורת הפילהרמונית של ברלין. גם נגן הויולה עמיחי גרוס חוזר השנה פעם נוספת לפסטיבל. הם לא היחידים: "יש לנו עיבוד מיוחד ליצירה 'פליאס ומליסנד' של שנברג, אותו כתב במיוחד לפסטיבל המלחין האמריקאי קליף קולנוט", אומרת בשקירובה. "ביצירה משתתפים 42 נגנים ובחרנו לשתף ביניהם, כמובן, לא מעט ישראלים. זו הזדמנות נהדרת בשבילם לתקשר עם נגנים מהעולם ולהחליף דעות". חלק מהנגנים, אגב, הם חברי תזמורת הדיוואן, שייסד בעלה עם האינטלקטואל הפלסטיני המנוח אדוארד סעיד.

עם מאסטרו אשר פיש בהכנות לפסטיבל (צילום: דן פורגס) 

בין השמות הגדולים שהצליחה בשקירובה לגייס השנה לפסטיבל, בולט במיוחד מי שהוגדר כגדול זמרי הטנור של ימינו, רולנדו וילאזון. בביקור הבכורה שלו בישראל ,יבצע וילאזון באופן מפתיע ומעורר סקרנות דווקא את מחזורי הלִידר "אהבת המשורר" ו"זר שירים" של שומאן. "נכון שזה נדיר, כיוון שהוא זמר אופרה מאד מבוקש ואני משערת שהוא השתתף בכל חייו אולי בששה רסיטלים בלבד, אבל אני חושבת שזו הזדמנות מצוינת בשבילו לחשוף צד אחר. זו ללא ספק תהיה חוויה מעניינת עבור הקהל", אומרת בשקירובה.

בשביל להשתתף בפסטיבל בירושלים בהתנדבות, היא מספרת, נדרש וילאזון לבטל את השתתפותו בקונצרט גאלה חשוב. "אי אפשר לעשות את זה בלי קשרים אישיים", היא מודה. "זו הסיבה שאני מסתכלת על הפסטיבל כעל משפחה מורחבת של מוזיקאים שחולקים את אותה התשוקה. אחרת למה שיבוא לירושלים וינגן בהתנדבות? אנשים לא מגיעים לפה בשביל הכסף, זה בטוח, אנחנו פסטיבל דל תקציב שבנוי על טוב ליבם של אנשים. איכשהו זה עובד".

"מוזיקה קאמרית אינה אוטיסטית כמו שרסיטלים יכולים להיות לפעמים" (צילום: דן פורגס) 

על השאלה מה סוד הקסם בשקירובה מתקשה לענות: "זו לא רק התכנית, זה גם הקהל", היא אומרת. "אני חושבת שיש לפסטיבל קהל שונה מאד, אולי בגלל הרעב התרבותי שקיים בירושלים. אולי בגלל התכנייה המתוחכמת, שמושכת פחות אנשים שמחפשים קלילות. מי שמגיע לפה הם אנשים שבאמת אוהבים מוזיקה, זה לא רק עניין אופנתי. הקהל בירושלים פעיל וקשה למצוא את זה במקומות אחרים. זה לא קהל שמגיע לראות ולהראות ומתייחס לקונצרטים כאל אירוע חברתי. הם מתמודדים עם יצירות מורכבות בלי פחד. אם בהתחלה היה חשש מיצירות עכשוויות, היום אני יודעת שיש אמון מלא בינינו".

"משמעות הרצון להקל על הקהל, הוא לנהוג בו בחוסר כבוד. הקהל הרבה יותר אינטליגנטי ממה שחושבים. אנשים שבאים לשמוע מוזיקה קאמרית הם מראש סקרנים ואני משוכנעת שהם לחלוטין מסוגלים לתפוש, להבין ולקלוט דברים חדשים. אני חושבת שאנשים שמחים לגל ות תגליות ויצירות שהם לא בהכרח מכירים. אנחנו, אגב, הפסטיבל היחיד שמדי שנה מזמין יצירות חדשות ממלחינים. בכל שנה יש לנו לפחות פרמיירה עולמית".

כך שלמעשה זה פסטיבל שעניינו חדשנות.

"בחלקו, אבל לא פחות מזה באיכות. לצד היצירות החדשות, אנחנו תמיד מציעים את מה שנקרא 'הלחם והחמאה', כלומר יצירות מהרפרטואר המוכר. אני חושבת שהשילוב הזה הוא הדרך הטובה ביותר לחבר את הקהל למוזיקה".

"אני לא יודעת. אפשר לומר שהקהל שמגיע אלינו הוא מיטיב לכת, אבל הפסטיבל עצמו מכוון לכל אוהבי המוזיקה. כל אחד יכול להפוך למיטיב לכת אם הוא חושף את עצמו לאורך זמן למוזיקה. זה לא פסטיבל אליטיסטי במובן הזה. זה פסטיבל לאנשים סקרנים"

בארנבוים מנצח על נגני תזמורת הדיוואן. חלקם ישתתפו גם בפסטיבל השנה (צילום: AFP)

נדמה שלא רק שורשיה היהודיים ונישואיה לבארנבוים, שגדל בישראל, מושכים את בשקירובה לירושלים. קיומו של הפסטיבל, שתקציבו זניח, הוא עבורה אתגר שהיא מצליחה לכבוש שנה אחר שנה. "לעשות עוד קונצרט בברלין או עוד פסטיבל באירופה, שמלאה בפסטיבלים, זה לא חיוני. בירושלים, זה הכרחי, במובן האקזיסטנציאליסטי של המילה. אני חושבת שכל מי שמגיע לפה, חש בזה. אפשר להרגיש את זה בקשב וברעב של הקהל. זה לא דומה לשום דבר שאנחנו מכירים באירופה. הקהל הישראלי לא מפונק כמו הקהל האירופי. זו מתנה אדירה למוזיקאים: קהל קשוב מתוחכם ואקטיבי, קהל שזקוק למצוינות וליותר ממה שיש לו".

איך את מצליחה לשלב בין הקריירה שלך כפסנתרנית עם ניהול הפסטיבל?

"זה קל מאד. אני פשוט לוקחת את הזמן לבנות ולהכין את התכנית, לדבר עם הנגנים, לקיים חזרות ולנגן. אני אוהבת לנגן מוזיקה קאמרית. בואי נאמר שזה העיסוק החביב עליי, כיוון שהרפרטואר עשיר בצורה יוצאת דופן וכי אני אוהבת לנגן עם מוזיקאים אחרים. זו הזדמנות נפלאה ללמוד מאלה שסביבך. זו העשרה עצמית מתמדת, מה שקשה לעשות ברסיטלים, שזה עיסוק מאד בודד. מוזיקאי חייב להמשיך ללמוד ולהתפתח כל הזמן, לחוש את הדופן ולהחליף דעות. אנחנו כל הזמן בתהליך וזו הסיבה שמוזיקה קאמרית מושכת אותי. זו לא עשייה אוטיסטית כמו שרסיטלים יכולים להיות לפעמים. זו עשייה קומוניקטיבית שמזינה אותך".

אפשר לומר בבטחה שפסטיבל המוזיקה של בשקירובה הוא במידה רבה עניין משפחתי. בשנה שעברה התארח בפסטיבל אביה, דמיטרי בשקירוב, ממורי הנגינה הנחשבים בעולם ופסנתרן ידוע בפני עצמו.

גם בנה, מיכאל בארנבוים, 32, מופיע בפסטיבל באופן קבוע. "אני מאד אוהבת לנגן איתו. הוא מוזיקאי נפלא ואנחנו משתדלים להופיע יחד בפסטיבלים. אני מאד אוהבת לראות איך הוא מתפתח", אומרת האם הגאה ומדגישה, למען הסר ספק, "הוא אישיות עצמאית לחלוטין. יש לו חיים משלו ותחומי עניין שונים משלנו. הוא מופיע הרבה מאד עם גיא בראונשטיין ומוזמן לקונצרטים בכל העולם". כשאני שואלת אותה אם הפסטיבל הוא בין היתר גם הזדמנות לאיחוד משפחתי, היא צוחקת. "אנחנו בכל זאת גרים באותה העיר", היא אומרת, "אבל נכון שלוחות הזמנים לא תמיד מאפשרים להיפגש".

פסטיבל המוזיקה בירושלים ידע ימים לא קלים, בין האינתיפאדה למלחמת לבנון השנייה. למרות זאת, בשקירובה שומרת על אופטימיות. "המצב תמיד קשה אצלכם, אבל האמת היא שהרבה אנשים מעוניינים להגיע לפה. מובן שאחרי פיגועים ומלחמות יש חששות. אני מבינה את זה לחלוטין. אני לא יכולה להבטיח את שלומם של הבאים, זו החלטה אישית. העובדה היא שתמיד איכשהו הצלחנו למצוא פתרון. ירושלים היא אבן שואבת וגם הפסטיבל רכש לעצמו לאורך השנים שם שעובר מפה לאוזן".

"נכון שבישראל נושמים פוליטיקה, אבל אני מנסה ככל יכולתי להשאיר את זה מחוץ לתחומי הפסטיבל. הפסטיבל הזה הוא אירוע מוזיקלי טהור ואין לו מסר פוליטי. משתתפים אצלנו מוזיקאים פלסטינים וערבים, אבל אני בפירוש לא רוצה שזה יעבור לפסים פוליטיים, כי זה יקשה עלינו מאד".