הכל נשאר במשפחה: הרפתקה של פעם בחיים

עבור אותם תרמילאים שהתבגרו וחיים כל יום מחדש את השגרה של הוריהם, הטיול הגדול הוא בגדר זיכרון נפלא אך בלתי מושג - למי יש זמן או כסף? מי המשוגע שייקח את הילדים לטיול של חודשים? ובכלל, הגב והברכיים כבר לא כשהיו, העסק סוף סוף מתחיל להתרומם והילדים אוטוטו חוזרים לבית הספר.

שלושה ימים לפני תחילת הלימודים, כשמשפחות שלמות נושמות לרווחה ונפרדות בשמחה מהחופש המעיק, מהקייטנות, הבריכה והחיפוש המעיק אחר בידור לעוללים, קבלו את סיפורן של שלוש משפחות שהעזו. העולם, מסתבר, הוא בית ספר שכיף ללמוד בו.

מגלים מחדש את המשפחה

"צריך להיות מיואש באמת כדי להחליט לצאת לטיול כזה", טוען ניר וייס, שחזר מטיול משפחתי בן שלושה חודשים בניו זילנד. כמי שמעיד על עצמו שהיה אב מנותק שהעדיף את העבודה על המשפחתיות, תל אביבי בנשמה שלא חלם על חיים מחוץ לעיר. הוא מספר שהטיול היה "טיפול בהלם" ששינה את חייו ואת חיי משפחתו - מסע שחיבר אותם אל הטבע ואחד אל השני. ואם לא השתכנעתם, השבוע הם עוזבים את הדירה בצפון תל אביב ועוברים למעונם החדש - במושב.

"הטיול היה הפתרון המושלם", הוא מסביר. "היינו צריכים להתנתק לחלוטין, אני הייתי חייב לצאת מהמירוץ בו חייתי, אבל גם ילדיי שהפכו לילדים צפון-תל אביביים מובהקים, מחוברים למחשב ולטלוויזיה, שלא זורמים עם הטבע וסבלו מתופעות שמקורן בלחץ וחוסר איזון. בני רומי סבל שנים ממיגרנות וקוצר נשימה, תופעות שמקורן היה הלחץ והסגירות בהם הוא חי". 

מתחברים אל הטבע, ואחד אל השני. משפחת וייס (צילום: ניר וייס)

כך, השאירו מאחוריהם דירה, עסק ושנת לימודים שהיתה בשיאה, חמושים בארבעה תיקים ובתקוות מהוססות יצאו ניר, גליה, רומי בן העשר ויהלי בת הארבע לניו זילנד הרחוקה ונחתו היישר אל תוך חווה אורגנית בעיירה קטנטנה באי הדרומי.

"זו היתה החוויה ששינתה לנו את התודעה ונתנה את הטון לטיול כולו", הוא מסכם. "שבוע אחרי הטיסה מצאנו את עצמנו כורתים צמחים בעזרת מצ'טה, מטפלים בתרנגולות ומטפחים גינת ירק. היינו לבד, בלי חשמל או מים זורמים, שואבים מים מהנהר, אוספים ביצים מהלול, מטפחים את המקום בו אנו חיים. מעולם לא הרגשתי כך, תחושה שאני חי נכון". מהחווה עלו בני המשפחה על קרוואן שכור והחלו לחרוש את ניו זילנד היפה, בחברת הסבא שהצטרף מהארץ.

לא קשה להיות עם המשפחה ימים שלמים בקרוואן קטן?

"השתדלנו שהנסיעות לא יארכו יותר משעתיים וכל יום נגמר בהיי אמיתי. הילדים הרגישו על גג העולם, הם הפכו להיות צוות מושלם כשפער הגילאים ביניהם כמעט ולא קיים. הם הרגישו שותפים מלאים למסע וחוו אותו במלואו. היתה להם רשימת מטלות בקראוון אותה היו צריכים לבצע לפני כל נסיעה והם יצרו ממנה שיר חמוד כדי שיוכלו לזכור אותה יותר טוב".

לא צפוף בקרוואן?

"גם החיים בקראוון היו שיעור בחיים. כולנו היינו צריכים להתחשב זה בזה ולתת אחד לשני מרווח מחייה אבל הוא גם היה ביתנו לשלושה חודשים, וכשעזבנו הפרידה ממנו היתה קשה. הקראוון הזה הכיל את כל החוויות שלנו ונוצר איתו קשר רגשי - הוא הרבה יותר מכלי רכב".

הקרוואן היה לבית אמיתי (צילום: ניר וייס) 

משפחת וייס, כאמור, נחתה בתל אביב כמשפחה אחרת: "החזרה הביתה היתה מאוד מוזרה. אחרי שלושה חודשים כולנו נספגנו במקום ובתרבות השלווה. בתחילה הייתי כל כך רגוע שלא צפרתי למכוניות בכביש, נתתי לזקנות לחצות את הכביש והייתי משוטט שעות ברחובות בחיפוש אחר פח לזרוק בו בדל סיגריה. לצערי, מהר מאוד המציאות הישראלית משתלטת עליך. אתה מבין שאי אפשר למחזר פה כלום, תל אביב מכוערת ושאף אחד חוץ ממך לא נותן זכות קדימה. לכן ההחלטה לעבור למושב היתה ברורה מהרגע שנחתנו אל תוך העיר, כדי לחיות שוב בסביבה ירוקה וכדי שאוכל לעבוד יותר מהבית ולהיות בחיק משפחתי החדשה".

השאלה הגדולה היא איך ילדים מתמודדים עם טיול כזה, מה הם מבינים ולוקחים איתם לחיים ואם היה שווה להוציא אותם מבית הספר לשלושה חודשים. וייס לא מתלבט: "אמנם התייעצנו עם מנהלת בית הספר ולקחנו איתנו את חומר הלימודים, אבל אני בטוח שהטיול היה שיעור לחיים מהסוג שלא ניתן ללמוד בכיתה. הילדים שהיו מפוחדים מהטבע בתחילת המסע עברו שינוי משמעותי".

"רומי הבריא לחלוטין! מה שאף רופא לא הצליח לפתור עשתה ניו זילנד בין לילה. ארזנו איתנו תיק תרופות עבורו שלא פתחנו בכלל. בהמשך הוצאנו את הטלוויזיה מהבית, ושני הילדים השתנו לגמרי. גם אני מחובר יותר לילדיי, התקשורת בינינו השתנתה כליל. באחד הימים בטיול, רומי ויהלי דרשו מאיתנו עוד אח. היום אנחנו בחודש שישי מצפים לבן חדש - איך יכולנו לסרב?"

בית ספר של החיים

כשמשפחת סייג - אתי, איציק, עומר (13), יובל (11) ושחר (4) - החליטה לפני שנתיים לנסוע לחצי שנה עם הילדים היו כאלה שקראו להם משוגעים. "אנשים פשוט הזדעזעו מהרעיון של שהייה כה אינטנסיבית עם הילדים", מספרת אתי. אחרי חצי שנה של הכנות הם עלו על מטוס בדרכם לבלות שישה חודשים שלמים בדרכים.

הטיול אפילו היה זול יותר מהחיים בארץ. משפחת סייג 

במהלך הטיול טיילה המשפחה בניו זילנד שלושה חודשים, חודש וחצי באוסטרליה וקינחה בחודש וחצי בתאילנד. "חצי שנה של חוויות גדולות מהחיים שבסוף מה שלקחנו איתנו ונשאר בליבנו הם דווקא הרגעים הקטנים, המשפחתיים - ערב של משחקי קופסה או הדג שתפסנו בניו זילנד ולאו דווקא לונה פארקים או הפסגות המושלגות".

עם שתי משכורות של מורים, קשה שלא לחשוב על ההוצאה הכספית הגדולה הכרוכה בטיול משפחתי כזה. אתי מרגיעה: "שנינו היינו בשנת שבתון כך שלא הפסדנו עבודה. את הקרוואן שלנו קנינו בתחילת הטיול ומכרנו אותו כשטסנו לאוסטרליה, כך שכמעט לא הפסדנו עליו כסף. באוסטרליה קנינו אוטו וישנו בפארקים. ההוצאות אינן גבוהות במיוחד וכשמחשבים את ההוצאות שלנו בארץ על חשבונות, חוגים, אוכל וכו' - הטיול אפילו זול יותר".

בית ספר של החיים?

"לחלוטין כן. הילדים למדו המון במהלך המסע הזה. הטבע המדהים בניו זילנד, החיות המוזרות של אוסטרליה והאנשים הנפלאים בתאילנד היוו עבורם בית ספר עמוס בשיעורים. בניו זילנד התארחנו הרבה אצל נוצרים אוהבי ישראל שפתחו בפנינו את ביתם בצורה כל כך נדיבה והילדים ספגו המון מהתרבות הזו. באחד מביקורנו אצל מקומי שאירח אותנו, לא נותר לנו זמן למכור את הקראוון, הוא לקח את המכירה על עצמו ואחרי מספר ימים שלח לנו את הסכום במלואו. לפני שנה הוא הגיע לארץ ואירחנו אותו בביתנו. אלה ערכים שאי אפשר ללמד בבית הספר".

משפחת סייג נחתו חזרה בקרית טבעון הישר אל תוך מלחמת לבנון השנייה. "זה היה מצב מאוד קיצוני לחזור אליו, אבל היה גם כיף לחזור את השגרה, למשפחה ולחברים. אני חושבת שחלק מהחוויה שם זה להעריך מה שיש לך פה, ולהתגעגע. הדינמיקה המשפחתית שלנו השתנתה בזכות הטיול ולמרות שאי אפשר לשחזר את אותה אינטימיות שנוצרת בקראוון קטן ובלינה המשותפת, בשיחות שהתגלגלו ביננו אחרי שכיבינו את האור כי פה לכל אחד יש חדר משלו, נוצרה ביננו שפה משותפת רק לנו. כשחייבים לחיות יחד חצי שנה לומדים להתבגר ולהתפשר המון והילדים הפכו לחברים אמיתיים".

שאנטי בייבי

חסרי המזל שבינינו בוודאי נתקלו באחת מטיסותיהם בתינוק צרחן שמלווה את הנוסעים המותשים בבכי מתמשך ובדציבלים גבוהים, ושאל את עצמו - אלו המשוגעים שלוקחים איתם עולל קטנטן למטוס? ובכן, את התשובה ניתן למצוא אצל גיא ועינת נחום שהחליטו, שבעה חודשים אחרי לידת בנם הבכור זיו, לקחת אותו לטיול בן חודש בהודו. "הוא בכה רק שעה בטיסה", צוחק גיא.

בני הזוג רואים את הודו כביתם השני: "חייתי שם שנים", מספר גיא, "ועינת היתה שם שנתיים שלמות, אם מחברים את כל התקופות בהן ביקרה בה. יש לנו ממש משפחה בצפון הודו, וההחלטה לטוס עם זיו היתה מאוד ספונטנית אבל מובנת מאליה בשבילנו. רוב החברים שלנו כלל לא הרימו גבה כששמעו על התוכנית לנסוע וחשבו שזה הולם שזיו יכיר את ביתנו השני".  

"הנסיעה היתה מובנת מאליה עבורנו". עינת וזיו (צילום: גיא נחום)

אבל לא כולם קיבלו בשלווה את ההודעה על הנסיעה. ההורים של עינת וגיא, למשל, נחרדו לשמוע שנכדם החדש יילקח מהם לחודש במדינה הענייה: "ניסינו להכין אותם לנסיעה הזו כמה שאפשר. עוד לפני שזיו נולד דיברנו על זה שניקח אותו להודו כשיגדל מעט, אבל זה לא ממש עזר והם קיבלו את ההודעה בתדהמה.

בכל זאת, הודו קשה לעיכול בביקור ראשון, לא פחדתם שזיו ייבהל?

"ברור, היו לי הרבה פחדים אבל אישתי, שלרוב יותר רגועה ממני, אמרה שאין ממה לדאוג. כשהגענו לניו דלהי זיו היה היסטרי ואז התחלתי לחשוש לעתיד הטיול. היינו בעיר 24 שעות בלבד ולקחנו מלון טוב כדי שירגיש בנוח אבל דבר לא עזר - האנרגיות והאווירה הכניסו אותו למצב לא טוב ולכן, בניגוד לתוכניות, לקחנו טיסה לצפון כדי לחסוך לו את הנסיעה הארוכה".

בצפון השתכנו משפחת נחום עם התינוק החדש בגסט האוס בקסול, ממנו יצאו לטיולים יומיים בסביבה ולטרקים קצרים. "זיו נרגע והיה מבסוט לאללה. הוא ישב במנשא על גבי והתלהב מהמראות ומהטבע היפה. האנשים הגיבו אליו והתלהבו. בצפון יש הרבה תיירים מבוגרים יותר שהיו לוקחים את זיו על הידיים ומספרים על הנכדים שלהם. ההודים עצמם מתייחסים בכבוד לתינוקות".  

"זיו נרגע והיה מבסוט" (צילום: גיא נחום)

איך שומרים על בטיחות בבלאגן של הודו?

"זה עולם אחר לגמרי וצריך לדאוג לדברים לבד. בגסט האוס הורידו את המעקה של המרפסת כדי לפתוח גישה אל השירותים! הייתי צריך ליצור מעקה מאולתר מחבלים כדי לשמור על זיו. אין מיטות תינוק במדינה, לכן הורדנו את המזרונים אל הרצפה. ממחלות לא חששנו, למזלנו זיו יונק וקיבל חיסונים מאימו. מבחינת האוכל זיו אכל טוב יותר מבארץ כי בחרנו מסעדות מערביות לגמרי, שם שירתו אותו כיד המלך והיינו גם מכינים לו דייסות ומרקים בגסט האוס".

"היום אני מרגיש קשר חזק יותר לילד שלי" מספר גיא, "הוא מתקשר איתי יותר ומקשיב לי. לפני הנסיעה ובגלל שעינת לא עובדת, הוא היה מחובר אליה והקשיב רק לה. היום אני חוזר מהעבודה והתגובות שלו אליי מרגשות אותי. הוא לא שכח את הטיול, הוא ילד סקרן ורגוע מטבעו אבל כשהוא רואה את המנשא הוא ישר מושיט את ידיו בשמחה בנסיון לעלות ולהמשיך לטייל... אין מקום לדאגה, אנחנו נטייל איתו שוב בקרוב".