אל תשליכנו. פה ושם
יוסי שריד וגדעון לוי היכו על חטא שאיש הציבור המנוח, אייבי נתן, לא זכה ליחס נאות בסוף ימיו. בפרוס חודש אלול, אורי אורבך אומר שאפשר גם אחרת
קראתי את גדעון לוי מספיד ב"הארץ" את אייבי נתן. בגילוי לב, הוא היכה על חטא על שבערוב ימיו של אייבי, כשהוטל אל כיסא גלגלים, הוא הופקר לאנחות על ידי אנשים שרקדו במסיבותיו; רק מעטים טרחו לבקר אותו ולדרוש בשלומו. גם יוסי שריד החרה-החזיק אחריו בטלוויזיה ואמר שזה באמת לא בסדר שהם לא ביקרו ואפילו לא טילפנו.
זה היה קצת עצוב ומכמיר לב. כי את הסיפור שאנשים לא מבקרים את אייבי נתן כבר שמעתי לפני עשר שנים, שנתיים אחרי שהוא כבר היה במצב בריאותי רעוע. גם אז נכתבו הכתבות בסגנון של "לאן נעלמו כל אלו שאכלו חינם אצלו ולמה הם לא באים לבקר?" איכשהו, אם כבר היכיתם על חטא אז, הייתם יכולים לתקן את העוול בשנים שחלפו.
אני ממש לא בא לסנוט בשמאלנים ובאנשי מחנה השלום. אנשים רבים, לא משנה מאיזה מחנה, לא באים לבקר אישים שחלו ומוטלים באיזה מוסד ככלי אין חפץ בו. זו תחושת אי נוחות, ולא כל מי שפגשת כאישיות פוליטית, אתה מחובר אליו גם באופן כזה שתבוא מדי פעם לדרוש בשלומו. זו דרך העולם, לצערנו. אנשים שאינם בני משפחה או חברים מדרגה ראשונה לא באים לבקר ידיד קשיש וחולה.
אבל אני מכיר מקרים אחרים של אנשים שהיו פעילים בשדה הפוליטי או החברתי, ודאי החינוכי. חלקם אפילו במסלולים מאוד מנוגדים לאייבי נתן. כמה מהם שאינם איתנו עוד, ואחרים, שיהיו בריאים, הזדקנו וחלו. אנשים אלו מוקפים בבני משפחה אוהבים. חברים מפעם מתקשרים לשאול מה קורה ומה נשמע. לא כולם שומרים על קשר, לא תמיד יודעים אם אפשר לדבר ומה אפשר להגיד כשאדם שכולו אש יוקדת של פעלתנות נאבק עכשיו על היכולת לעשות שני צעדים. אבל הם לרגע לא לבד, לא פיזית ולא ציבורית.
אז מה ההבדל? ההבדל הוא קודם כל בדרך בה אותם אנשים נהגו בחייהם הפרטיים. כל האנשים אליהם התכוונתי הקימו משפחות נורמליות למדי. יש להם אישה אחת והרבה ילדים, (במקום הרבה נשים ומעט ילדים), הילדים שלהם חיים בדרך כלל בארץ, והם חונכו שאבי המשפחה אולי פעיל כל הזמן למען הכלל, אבל כשהוא צריך אותם באופן פרטי, זה התפקיד שלהם לסעוד אותו בימים ובלילות הארוכים. "אל תשליכני לעת זקנה", אותו אומרים בסליחות חודש אלול, איננו רק שיר נחמד בשבילם. וגם אוסיף בעדינות כי בדרך שאדם מודד מודדין לו, ומי שהיה טוב באמת לסביבתו הקרובה ולמשפחתו, נהנה מאהבתם כשהוא נזקק להם.
זה בעניין המשפחה הקרובה, שאם אין לך כזו – אתה בצרה צרורה גם אם היית טוב לכל העולם, ולא משנה אם אתה דתי או חילוני, מאמין או כופר. אבל אעז ואומר שבמעגל הציבורי הדתי יש בהחלט גם אלמנטים משפחתיים הרבה יותר מאשר בכל ציבור אחר.
הציבור הדתי אוהב לקטר על הנציג שלו בשדה הפוליטי ולרדת לחייו, אבל בעת צרתו ודעיכתו, אנשים מכל שכבות הציבור יודעים לשאול מה קורה איתו. למה הוא לא בא לבית הכנסת, איך זה שלא שומעים אותו בזמן האחרון, וכששומעים למה, אומרים: "אה, לא ידעתי שהוא חולה. אני באמת צריך לדבר עם הבן שלו", או מרימים טלפון או באים לבקר. איש הציבור הוא חלק מהמשפחה ומהקהילה גם כשהוא חוזר להיות איש פרטי לגמרי. מביקור חולים ועד חלילה ניחום אבלים.
במערכת הציבורית והפוליטית יש סממנים רבים של כפיות טובה. במערכת הדתית הדברים לפעמים אפילו אכזריים יותר. אבל מעבר למשפחה תומכת, לאיש הציבור הדתי שנקלע לצרה בריאותית (וגם אחרת) יש כמעט תמיד סביבה מתעניינת ודורשת בשלומו. גם כשאין אינטרס וגם כשהוא כבר לא יכול להועיל או לסדר לך משהו. תמיד יהיו גם מי שיזכרו לאיש הציבור הדתי את הימים היפים והטובים שלו. לעולם הוא לא יצעד לבד, גם כשהוא כבר לא יכול לצעוד כלל.
