האסון התעשייתי הגדול בהיסטוריה: בופאל, 1984

את הלילה של ה-3 בדצמבר 1984, לא ישכחו תושבי העיר ההודית בופאל לעולם. בלילה זה אירע מה שהוגדר לימים "האסון התעשייתי הגדול ביותר בעולם" - עם דליפתם של עשרות טונות של גז רעיל מאחד המפעלים באזור, היישר אל רחובות העיר.

התוצאה המיידית היתה קטלנית: כאלפיים בני אדם מתו במקום. מאות אלפים אחרים אשר נותרו בחיים והספיקו לקום ממיטתם - מצאו את עצמם באישון לילה רצים ברחובות העיר, בנסיון למצוא אוויר נקי לנשימה. בלחץ הבהלה ההמונית ועומס האנשים ברחובות, קרסה גם מערכת התחבורה הציבורית בעיר ורבים נרמסו למוות בנסיון להימלט. בסיכום האירוע, שתוצאותיו מהדהדות בבריאותם של תושבי האזור עד היום, חושב כי האסון גבה את חייהם של עשרות אלפים והביא לפציעתם של מאות אלפים נוספים. 

מקורו של האסון הכבד במפעל "יוניון קרבייד" (Union Carbide Corporation) בעיר, עם חדירתם של מים למיכל שבו הוחזקו למעלה מ-40 טונות של החומר MIC (מתיל איזוציאניד). מגע המים עם החומר יצרו תגובה כימית והביאו להיווצרותו של ענן אשר השתחרר אל האוויר יחד עם מימן ציאנידי וגזים רעילים נוספים. הגזים הכבדים והרעילים התפשטו במהירות במרחב.

אחת הקורבנות באסון (צילומים: באדיבות "גרינפיס") 

הצוותים הרפואיים קיבלו מידע שגוי

קורבנותיו הראשונים של אסון בופאל, מתו כאמור בשנתם. רבים כתוצאה מחנק ובצקת ריאות. אולם חלקם מצאו את מותם דווקא בבית החולים בעיר - שם התקשו הרופאים לטפל בכמות הפונים בשל היעדר מידע מדויק על מצבם. למרות מימדי האסון, לא עודכנו הצוותים הרפואיים אודות הרכב הגזים הרעילים אליהם נחשפו הקורבנות ומשניסו לדלות מן המפעל פרטים - זכו למידע חלקי ושגוי. חקירת האירוע בדיעבד העלתה כי צוות בית החולים האזורי הונחו לטפל בנפגעים כאילו היו מקרים של אלרגיה קלה, באמצעות טיפות עיניים וסירופ נגד שיעול.

מחיר המידע השגוי עלה בסופו של דבר בבריאותם של למעלה מ-600,000 בני אדם, אשר נפצעו וחלו ב-72 השעות הראשונות לאירוע. ביממה שלאחר מכן מתו כ-15 אלף אנשים נוספים, מרביתם בשל פציעות הקשורות בהרעלה. לאחר האסון, אובחנו רבים מהקורבנות כמי שסבלו מהרעלת ציאניד חמורה.

האחראית הישירה לאסון היתה חברת "יוניון קרבייד", חברה אמריקנית לייצור כימיקלים שעסקה מיום הקמתה בשנות השישים בפעילות כימיקלית מגוונת - בין השאר בייצור חומרי הדברה כימיים ובכריית אזבסט. חרף הכחשותיה והתחמקותיה הנמרצות, בדיקת האירוע הוכיחה כי החברה לא נערכה מבחינה בטיחותית לטפל בחומרים המסוכנים שייצרה והחזיקה.

עדות מצמררת לאסון ולעשרות אלפי קורבנותיו

מנהלי המפעל ברחו והסתתרו

אבל בדיקות לחוד וטענות לחוד. מנהלי המפעל, כאמור, המשיכו לבחור במדיניות של הכחשה והתחמקות מאחריות משפטית, גם תקופה ארוכה לאחר האסון. רבים מהם ברחו והסתתרו לרבות מנכ"ל החברה, וורן אנדרסון - אשר עד היום טרם הוסגר לארצות הברית למרות צו המעצר הפדרלי שהוצא נגדו.

לאורך כל הדרך, אחת מטענותיהם המרכזיות של ראשי החברה היתה כי האסון אירע כתוצאה מחבלה מכוונת וכי המים הוחדרו למיכל במכוון. את סוגיית הבטיחות נימקו בחברה בכל שאף מערכת בטיחות אינה ערוכה להתמודדות בחבלה בסדר גודל שכזה.

כך, בהיעדר מערכות בטיחותיות ובהיעדר חקיקה ופיקוח מצד הרשויות ההודיות - איש לא וידא כי המפעל בבופאל, על חומריו הרעילים, עומד בתקן הבטיחות המחייב. אי-העמידה בתקן עמדה כמובן, בניגוד לפעילות מפעלי החברה בארצות הברית. יחד עם זאת, "יוניון קרבייד" מעולם לא תבעה את האדם שלטענתה אחראי לחבלה הקשה ובמשפטים אחרים בהם מעורבת החברה נמצאו ראיות המצביעות על אחריותה להיעדר ציוד הבטיחות במפעל.

תושב בופאל הנושא את גופת אשתו, על רקע המפעל  

השלכות האסון: זיהום, מומים מולדים ומחלות

 בשנת 2001 נרכשה "יוניון קרבייד" על ידי "דאו כימיקלים", יצרנית הכימיקלים הגדולה בעולם. אולם המהלך לא שינה את המצב עבור תושבי העיר ההודית הפגועה. פוליטיקה ושיקולים כלכליים המשיכו להכתיב את מהלך העניינים וכך הניצולים, לצד הדאגה לסביבה, הופקרו ונשכחו. 

לצד הביקורת הקשה שהוטחה על התנהלות החברה במהלך האסון, גם שנים לאחריו איש לא דאג לפקח כראוי על מלאכת טיהור האזור. מקום מושבו של המפעל המשיך לשמש כמעין מחסן עבור חביות כספית וחומרים רעילים אחרים - אשר הושארו בחביות פתוחות וללא פיקוח. 

כמו כן, בדיקות שבוצעו באזור מצאו כי מי השתיה של תושבי בופאל מזוהמים פי 500 מהמותר על-פי התקן הבריטי. בדיקות נוספות שבוצעו בשנת 2004 בקרקע ובמקורות המים הוכיחו כי אזור בופאל נותר ספוג בחומרים רעילים וכי נזקיו המצטברים של האסון ממשיכים להשפיע על תושבי העיר.

בין השאר הוכיחו דו"חות רפואיים כי תינוקות רבים שנולדו באזור סבלו ממומים מולדים וכי קורבנות רבים סובלים מעיוורון, מומים פנימיים, בעיות נשימה ותסמינים נוספים המאפיינים הרעלת מתכות וציאניד. 

קורבנות שהתעוורו, יממה לאחר האסון

הפיצויים? 2,000 דולר למשפחה

בשנת 1989, כחמש שנים לאחר האסון, הגיעה "יוניון קרבייד" להסדר פיצויים עם תושבי האזור, מחוץ לכתלי בית המשפט. אולם הסכומים להם זכו הקורבנות היו מגוחכים: כל משפחה זכתה לכ-2,000 דולר. בסך הכל שילמה החברה בסופו של דבר, 470 מיליון דולר לנפגעים - סכום המהווה כשישית מהסכום אותו דרשה התביעה. 

"דאו כימיקלים", לעומת זאת, ספגה מהלומה תדמיתית קשה בהמשך הדרך. ביום השנה העשרים לאסון, ב-3 בדצמבר 2004, התראיין אדם לרשת הבי.בי.סי הבריטית בטענה כי הוא נציגה של החברה. במהלך הראיון הצהיר המרואיין כי החברה לוקחת אחריות על האסון הנורא ועל כן החליטה לפצות כראוי את הנפגעים ולפנות את אזור בופאל מכל הפסולת שנותרה בו.

בדיעבד התברר כי הצהרה דרמטית זו לא היתה אלא מתיחה, שבוצעה על-ידי פעיל זכויות אדם בשם אנדי ביכלבאום, שהשתייך לארגון "דה יס מן". מטרתו של ביכלבאום היתה להראות לעולם את אחריותה של "דאו כימיקלים" לאסון שפקד את תושבי בופאל - ולהחזיר את אירועי אותו היום לתודעה הציבורית.

לצד ההד התקשורתי והציבורי שעוררה המתיחה, היו לה גם מחירים כלכליים לא-מבוטלים. דוברי החברה אמנם מיהרו להכחיש את שנאמר בשידור, אך המשקיעים כבר החלו למכור את מניותיהם ותוך דקות ספגה החברה ירידות חדות בבורסה. הירידה התלולה עלתה לדאו כימיקלים כשני מיליארד דולר - כמעט פי חמש מהפיצויים ששולמו לנפגעי האסון.