יכול להיות שבאירופה יותר קל לחנך ילדים?
האם הדשא של ההורים האירופאים ירוק וסמכותי יותר? הפסיכולוג גיל ונטורה חזר מוורנה, שם צפה בילדים הולכים בשקט ובנימוס אחרי הוריהם ברחוב. צפה והתמלא קנאה
רעש הסצינה. אתם יודעים על מה אני מדבר. הצוויחה האינפנטילית-תובענית שנוסקת מעלה מעלה אל עור התוף: "אימא, תקני לי / אבא, הוא לקח לי / לא רוצה / עוד פעם / תקני לי, תקנה לי, תקנו לי". אתה לא יכול לנשום דקה בקניון ישראלי טיפוסי בלי שזעקות השבר התינוקיות חובטות בך.
אבל כאן, ברצועת התיירות הארוכה של וורנה – נאדה. גורנישט. הטיילת הענקית הזאת, שהיא בעצם גיבוב עליז של מסעדות, ים, דוכנים, מתקנים לילדים, חנויות, בריכות, פאבים ובתי קזינו, פגשה אותנו בהמולה עירונית סואנת אבל שפויה. היו שם ילדים. הרבה. הם פשוט לא צרחו.
ידעתי שבאתי להינפש, אבל משהו שם זעק להיכתב. אי לכך, ניצלתי את הפוגות הבריכה המבורכות של אמצע הצהריים, ובסיועה של בירה בולגרית חביבה למדי ישבתי לנסות לנתח – ולהבין – את מה שראיתי ושמעתי. הנה דו"ח קצר ולא ממצה על שני הבדלים בולטים בין הורות מודל אירופה הקלאסית ואחותה מארץ הקודש.
א. מי הולך בראש?
העיניים נחות על שיירת משפחות בולגרית-גרמנית-בריטית ומבחינות בהיררכית הליכה אירופאית לגמרי: ההורים הולכים ראשונים, הילדים צמודי ברך או במרחק צעד מאחורנית. ההורים פונים ימינה, הילדים פונים ימינה. ההורים עוצרים מול חנות. הילדים עוצרים וממתינים. תענוג. אמריקה. בעצם אירופה.
המודל הישראלי הינו אחר, כמובן, ומשקף את המימרה התנ"כית "ונער קטון נוהג בהם". הורים צפודי ריאות משתנקים במרדף אחרי ילדים מקדימי רוץ ותאבי ממתקים/צעצועים/משהו להרוס. "חכה לאבא, מותק", שמעתי את עצמי פולט לא אחת.
הקטע המדהים בעיירת החוף הזאת הוא שעל פניו יש בה את כל הגורמים שהיו אמורים לגרום לילד סטנדרטי להיטרף ולזנוח את מרות הוריו: עומס אדיר של גירויים בכל המימדים החושיים – צליל, מראה, ריח, טעם, צפיפות גדולה ומיוזעת של אנשים, שפע פיתויים מכווני פעוטות (דוכני ממתקים, סירות פדלים, מכוניות מתנגשות, חנויות צעצועים לרוב, גלידריות, פיצריות ושאר ג'אנקריות) ועל מנת לטפטף קצפת על עוגת הקשיים: חום מהביל ומיוזע אפילו בערב. ובכל זאת, לא נרשמו אירועים תינוקיים מיוחדים.
זה מפתה לחשוב שהכל עניין של משמעת. הדשא של הנוכרי, יאמרו הורים ציוניים טרוטי עיניים, ירוק וסמכותי יותר: "שם מחזיקים את הילדים קצר, מכניסים בהם כבוד, כמו שצריך!" זה אכן נשמע הסבר נוח, אבל אני נשבע שכמעט ולא הייתי עד לנזיפות הוריות או סדרות חינוך כלשהן. התשובה נמצאת עמוק יותר, לטעמי, והיא נעוצה במסר סמוי וחזק: הילדים מתלווים להורים בדרך החיים, ולא להיפך.
כשג'יין לידלוף כתבה את "עיקרון הרצף", זה היה אחד העקרונות שהדגישה – הילד מלווה את ההורים מבלי להפוך למרכז עולמם. האירופאים החביבים שפגשתי ניהלו את שיטוטיהם, סעודותיהם וקניותיהם באופן ענייני ועירני, כשמוסכם על כל בני המשפחה, גדולים כקטנים, שהגדולים נותנים את הטון.
הילד חופשי לחקור, להביט, לבקש, אבל נראה שהוא הפנים כלל אחד פשוט: כשאתה מגיע לקצה הגבול של העולם שלך – כלומר, כשאתה רוצה דבר שהוא מחוץ לתוכנית, או כשאתה עומד בסיטואציה שאינה ברורה לך – יש לבקש את האישור ההורי. יכול להיות שזה נראה לחלקנו דיקטטורי למדי, אבל את הילדים, באופן לא מפתיע, זה די מרגיע. כמה כיף להתפרע במכוניות המתנגשות, כשברור כל העת שיש גבולות למסלול ובקצה עומד מבוגר עם היד על שלטר החשמל והזמן.
ב. זה לא ההורים, זו התרבות!
קחו למשל את המדרכות. הרבה דברים יכלו לזהם את המדרכות הללו. בקבוקים ריקים, שקיות חטיפים, קופסאות צעצועים, פריטי מזון שנזנחו באמצע, כרטיסי כניסה שפג תוקפם – ובכל זאת המדרכות ריקות מג'יפה ברמה שגורמת לרצפת חדר העבודה שלי לקנא.מדרכות שנשארות מצוחצחות גם בשיא העומס, תורות של אנשים המתנהלים בקפידה ללא מגע יד אדם וללא חיתוך מרגיז, מגבות של בית מלון שנשארות בסיום החופשה... בבית המלון – כל אלו הם בעיני עדות מוחשית לפעולתה של גברת מופשטת: התרבות.
רבות דובר על היחס, או חוסר היחס הישראלי לכללים. לעמיתינו האירופאים יש יחס משונה מאוד לכללים: הם אשכרה מכבדים אותם! מעבר לכך, כיבוד הכללים יושב על נקודה בסיסית ועמוקה בתודעה האירופאית: אנחנו משקיעים את המקסימום במרחב הפרטי שלנו, תוך כבוד עמוק לחוקים ולהגבלות של המסגרת החיצונית. אנחנו מתייחסים לסדר ולארגון לא כאל טורח, אלא כאל מנוע חיוני לתפקוד יעיל.
אז הם לא פולשים למרחב הפרטי שלך, והילדים שלהם לא חוצים את הקו הבלתי נראה שבין שולחנך לשולחנם. אפילו ברמה האקוסטית, המשפחה האירופית שומרת על טווח דציבלים רגוע. בפעמים הבודדות שבהן חדר למתחם השמע שלנו דיבור רם וקולני, היה מדובר בשפה שמית עתיקה ומוכרת למדי (רמז: לא מדובר בערבית).
את התרבות הזאת הילד יפנים הרבה לפני שיפקוד את שיעורי ההיסטוריה בבית הספר – הוא יביט במדרכות, בתורות, באוטובוסים ובקתדרלות ומכל אבן תזעק אליו הנורמה: כאן שומרים על הכללים, חמודי.
שיהיה ברור: אני לא בא לעשות אידיאליזציה גורפת לסדר האירופאי. לאורך ההיסטוריה הוא התעצם לעיתים לרמות פנאטיות שגרמו לחבר'ה מעבר לים לעשות המון אקטים ממוסדים של טמטום (כמו למשל לנהות כעדרים אחרי מוצא פיה של הכנסיה...). עם זאת, בכל הנוגע להורות ולהתמודדות עם תלאות גידול הילדים, המסרים התרבותיים הברורים הללו מבצעים עבודת הכנה משמעותית עבור אמא קתרינה ואבא סטפן. הילדון שלהם חווה את הגבולות שבתוכן הוא יוכל לחקור באופן סופר מוחשי. אתה רואה ומקנא, כי אתה מבין: משימת ההורות הופכת קלה הרבה יותר כשהתרבות הכללית מגבה אותה.
ישראל היא מדינה צעירה. מעורבבת. מחולקת. על כל שני ישראלים יש לנו שלושה אתרי אינטרנט וארבע תפיסות של גידול ילדים. אמא ואבא ישראלים נדרשים לא רק ללמד את הילד להיות עצמאי תוך שמירה על הכללים – רוב הזמן הם נדרשים לכתוב כמעט מאפס את ספר הכללים הזה.
והטרגדיה היומיומית היא שבחלק מהמקרים אף פעם לא התיישבנו באופן מסודר על כוס קפה כדי לכתוב אותו. אולי כדאי שנתחיל.
- גיל ונטורה
הוא אבא לשניים, פסיכולוג, מעביר קורסים והרצאות
בנושאי הורות ובנושא החשיבה היצירתית, יועץ קריירה ומאמן חשיבה, מרצה לפסיכולוגיה התפתחותית ואחראי ארצי על קורס אינטליגנציה אנושית באוניברסיטה הפתוחה.
