האח הגדול וההיסטרי
בעיתונות החרדית לכל היותר תקראו שיש "חשדות" נגד הנשיא, לא תמצאו כותרות אדומות הצווחות "אונס!!". מקרי התאבדות יוצנעו, ורצח ילדים הס מלהזכיר, שלאף אחד לא ייכנסו רעיונות לראש. בעקבות גל רציחות הילדים, אסף וול שולח את עורכי העיתונים לשיעור ב"יתד נאמן" ו"המודיע"
קשה להתעלם מהסדרתיות בה נרצחים פעוטות בידי הוריהם, כמו ששוב קרה, בשלישית, אמש. מי שעיניו בראשו מבין כי בין שלושה מקרים עוקבים עשוי להיות קשר. תופעה מחרידה כזו המופיעה בגלים צריכה לעורר חשד, וגם כאן החשודה המיידית ב"הדבקה" הסדרתית היא כמובן התקשורת. "תמיד אשמה התקשורת" מבטלים אנשי ענף זה את ההאשמות נגדם. השימוש שהם עושים תדיר בהכללה מוגזמת כדי לבטל ביקורת קונקרטית, אופייני לא רק לאנשי התקשורת. משתמשים בה מתנחלים, אנשי שמאל, חרדים ובקיצור כולנו. אלא שבמקרה הנוכחי אני מתקשה לראות כיצד מצליחה אותה "תקשורת" להתנער מהאחריות המיוחסת לה.
כן, אני בהחלט מאשים את התקשורת. מילים רבות כבר הושחתו, תכופות גם על ידי, על התפקיד שממלאת התקשורת המסחרית בהרס החברה הישראלית ותרבותה. אבל ההיסטריה, הצווחנות, האלימות והרדידות הפכו למפגע אינטלקטואלי אשר אין ממנו מפלט. אפילו שמזה שנים אין מַקלט טלוויזיה בביתי, אני מתקשה לחמוק משלל השידורים הצואתיים המוטחים בי בגללים קצרים וארוכים. מעל פסגת תחנת הרכבת, בתור לרופא, על מסכי ענק בהמתנה לאור הירוק. בכל מטר פנוי נמצא מרקע המלהג לפני אפי, פן אפסיד חלילה וחס ולו הגיג בודד של דוגמנית בתכנית בוקר ואצא ידי חובת טמטום המוח.
שני עניינים עיקריים צדו את עיניי אמש בערוצי האינטרנט. המהומה סביב "האח הגדול" וסיקור רצח הפעוט בידי אמו, ואני בהחלט מוצא קשר בין השניים. על "האח הגדול" אין מה לומר. עוד תסחיף רייטינג שומני שיחסום עורקים הכרחיים במוחות הצופים. כי מה כבר יכול ז'אנר הראליטי לחדש? פרק ספיישל שבו תתארחנה "הדוגמניות" ב"לרדת בגדול"? לונדון וקירשנבאום אצל אביעד קיסוס ב"עירום מלא"?
כך גם במקרה הפעוט הנרצח. מה כבר יש לתקשורת לחדש ולהציע כדי להשאיר אותנו מול המרקע לעוד סדרת פרסומות? עוד זעזוע? עוד "צו איסור פרסום על המקרה החמור בתולדות המדינה"? כבר אין דרך להעלות את רף הגירוי. מה כבר יכול לקרות? פיגוע בשידור חי? כתב צבאי מדווח ישירות לחיזבאללה על כניסת כוחות צה"ל לכפר בלבנון? לפתע, בעוד אני צופה בגבבות התקשורתיות הנ"ל, התרחש דבר מוזר. לפתע התחלתי לקנא קצת בחרדים. צבטתי את עצמי כדי לוודא שאינני חולם בהקיץ, ותחושת הקנאה לא התפוגגה.
הואיל ומכל אחד צריך לקחת את הטוב, במקרה הזה יש ללמוד קצת מהציבור החרדי. וזה לא שמחר צריך למחוק נשים מדפי העיתונים ולהשתלח ביריבים תחת שם בדוי כמקובל בעיתונות החרדית. אין לי שום עניין בעסקאות חבילה. אבל בנושאי הרגולציה והנמכת הלהבות ניתן ללמוד הרבה מ"המודיע" ו"יתד נאמן". בעיתונים אלה לכל היותר תקראו שיש "חשדות" נגד הנשיא, לא כותרות אדומות הצווחות "אונס!!". מקרי התאבדות יוצנעו, ורצח ילדים הס מלהזכיר, שלאף אחד לא ייכנסו רעיונות לראש.
כידוע, גם על כלי התקשורת הפונים לכלל הציבור אמור לחול פיקוח. אך האם במבחן התוצאה מישהו מבחין בקיומו? אני מתקשה לשכוח, למשל, את ההיסטריה המוחלטת שבה הייתה שרויה התקשורת הישראלית בזמן המלחמה האחרונה. לעתים היה נדמה לי שאפילו ב"אל-מנאר" מקנאים קצת ביכולות הדה-מורליזציה של הערוצים המסחריים על עם ישראל.
לפיכך, אני סבור שיש לאמץ פיקוח מחמיר יותר מזה הקיים על ערוצי התקשורת הפרועים שלנו. אני רוצה ועדת פיקוח רוחנית או לפחות מבוגר אחראי עם אצבע על השאלטר. אך מכיוון שזה לעולם לא יקרה, אני ממליץ לכל אחד שבריאות הציבור ושפיות משפחתו חשובות לו לעשות מעשה. קחו את מכשיר הטלוויזיה, הכניסו אותו למזוודה והשליכו אל הירקון.
לפנייה לכתב/ת 
