צריך לנסות לשחזר את הכימיה של המסנג'ר
הפגישה הראשונה עם בחורה מהאינטרנט תמיד מלחיצה. לא פשוט להעביר את הקשר מהסטריליות הווירטואלית לעולם האמיתי, עם התאורה הבלתי-מחמיאה, הריחות, הצורך להחזיק שיחה קולחת בזמן אמת. בעיות בתקשורת, סיפור
יעל אומר/ת: כן? אתה חושב שכבר הגענו לשלב הזה? :-)
דניאל אומר/ת: לדעתי כבר מזמן עברנו אותו.
דניאל אומר/ת: המסנג'ר הזה כל כך לא אישי... בלי נימות קול, בלי הבעות פנים... רק סמיילים צהובים וטפשיים :-)
דניאל אומר/ת: ואני כבר מת לראות את הבעות הפנים שלך...
יעל אומר/ת: טוב...
יעל אומר/ת: אז מה דעתך על הערב ב-20:00?
דניאל אומר/ת: סבבה. אני אהיה שם :-)
יעל אומר/ת: אמרתי לך כבר איפה אני גרה, נכון?
דניאל אומר/ת: כן, אני זוכר. אני אחכה לך מול הכניסה ביאריס כחולה.
* * *
כהרגלי, הקדמתי בעשר דקות. זה נותן לי הזדמנות להירגע קצת, לבחון את הסביבה, להתכונן לקראת הפגישה. בדקתי שוב את הג'ל במראה, וידאתי שכל שיערה נמצאת במקומה המיועד.
הפגישה הראשונה עם בחורה שמכירים באינטרנט תמיד מלחיצה. לא פשוט להעביר את הקשר מהסטריליות הווירטואלית לעולם האמיתי, החומרי, עם התאורה הבלתי-מחמיאה, הריחות, הצורך להחזיק שיחה קולחת בזמן אמת.
אם לשפוט לפי התמונה שלה במסנג'ר אין לי הרבה מה לדאוג, אבל בכל זאת, כשאנשים בוחרים תמונה לעצמם הם מסננים מבין כל התמונות את זו שבה הם נראים הכי טוב, עם התאורה המושלמת, כפי שכנראה לא ייראו עוד לעולם. דרך המסננת של האינטרנט כולם מסתירים את הצדדים הפחות מוצלחים שלהם, את הפגמים, כמה קילוגרמים עודפים שהצטברו.
נשפתי פעם נוספת בין כפות ידי וריחרחתי. סביר. בכל זאת התחלתי ללעוס עוד מסטיק, ליתר ביטחון.
אני מקווה שהיא חמודה כמו בתמונה. צריך להקפיד לא להיראות מאוכזב מדי אפילו אם היא לא תיראה כמו שדמיינתי, כמו שהיא גרמה לי לדמיין. אפילו אם היא תיראה קצת פחות טוב, זה בסדר. השיחות בינינו כל כך טבעיות, כל כך אמיתיות, שאני מוכן להתפשר.
חזרתי בראשי שוב על המשפטים השנונים
הדבר הכי חשוב הוא להתגבר על המבוכה הראשונית, על הלם המציאות, על העובדה שהכל כל כך חי ובגודל טבעי. צריך לנסות לשחזר את הכימיה של המסנג'ר, לשבור את הקרח, להתחיל לדבר ולא להפסיק. צריך לגרום לשיחה לזרום. חזרתי בראשי שוב על המשפטים השנונים שבהם החלטתי להשתמש כדי לתת לשיחה תנופה.
ועכשיו מחכים. קצת הצטערתי שאין לי את המספר שלה, כדי שאוכל להודיע לה שאני כבר כאן.
* * *
דניאל אומר/ת: תקשיבי, אני ממש נהנה לדבר איתך (כמו תמיד) אבל עכשיו אני מוכרח ללכת. אם תתני לי את המספר שלך אני מבטיח להתקשר בערב :-)
יעל אומר/ת: זה יהיה מאוד נורא אם אני אגיד לך שאני מעדיפה שלא?
דניאל אומר/ת: לא, ברור שלא... אבל בכל זאת – למה?
יעל אומר/ת: הרבה סיבות... אמממ...
יעל אומר/ת: אתה הבחור הראשון שאי פעם דיברתי איתו באינטרנט, וזה מרגיש לי קצת מוזר לדבר בטלפון עם מישהו שלא פגשתי מעולם.
יעל אומר/ת: אני פשוט מעדיפה שלא, עד שניפגש... זה בסדר מבחינתך?
* * *
ניסיתי להחליט אם לצאת ולחכות בג'נטלמניות מחוץ לאוטו, או להישאר לשבת בנונשלנטיות ולהקשיב בחצי אוזן לרדיו, כשהדלת נפתחה לפתע ובחור שמנמן התיישב לידי.
הוא הסתכל ישירות עלי, ואחרי כמה שניות המומות הבנתי שהוא לא התבלבל במכונית, ולא מתכוון פשוט להתנצל ולצאת משם.
"היי, בנאדם... אה... מה אתה עושה באוטו שלי?"
"היי דניאל", הוא אמר.
"אני מכיר אותך?"
"כן...". שוב שתקנו שנינו.
הרגשה רעה וקרה התגנבה לבטן התחתונה שלי והתחפרה שם. "אה... תראה, אני מצטער אם אני לא מזהה, אבל אני פשוט אמור לפגוש פה מישהי... אז..."
"כן, אני יודע... תראה, דניאל...", אל תגיד את זה. בבקשה אל תגיד את זה.
"איך להגיד את זה... דניאל, אני יעל".
הלם, מבוכה, כעס, זעזוע – כולם התערבבו אצלי עם ההרגשה הרעה המקורית והפכו לאגרוף שחבט לי בבטן בעוצמה. הרגשתי שהפנים שלי עולות בלהבות ובו זמנית קור מקפיא של הבנה מבחילה עשה את דרכו במעלה הגב שלי. אני לא מאמין. אני פשוט לא מאמין. אני כזה מטומטם.
"אני יודע איך אתה בטח מרגיש..."
לא, אתה לא יודע. חרא. חרא חרא חרא. אני לא יכול לנשום.
"דניאל, תקשיב לי רגע..."
כל השבועיים האלה, כל השבועיים הנפלאים האלה שבהם התעוררתי עם חיוך כל בוקר, שבהם הרגשתי שאני מרחף מאושר. כל השבועיים האלה שבהם הייתי משוכנע שאני מדבר עם נערת חלומותיי. כל השיחות, כל החיוכים, כל המחשבות האישיות שלי, כל זה... לא אמיתי. ניסיתי לחשוב על מקום לקבור בו את עצמי.
* * *
דניאל אומר/ת: אני יודע שעכשיו שלוש לפנות בוקר, אבל חשבתי לנסות בכל זאת...
דניאל אומר/ת: האם שומעת?
יעל אומר/ת: שומעת, רות עבור.
דניאל אומר/ת: מי זו רות? :-)
יעל אומר/ת: טפשון, גם אתה לא מצליח לישון? :-)
דניאל אומר/ת: לא... חלמתי חלום מוזר וגם קצת מטריד, ועכשיו אני לא יכול להירדם.
יעל אומר/ת: ספר לי עליו, אני רוצה לשמוע...
* * *
"אני ממש מצטער שהולכתי אותך שולל ככה... פשוט קצת בודד לי, והיה לי כל-כך נחמד לדבר איתך במסנג'ר. זה לא היה מתוכנן. אתה בן אדם מקסים, דניאל, באמת. ואתה כל כך רגיש וחכם, ואני אוהב את איך שאתה חושב. ואז הצעת להיפגש, ואני לא יכולתי למשוך את השקר עוד הרבה זמן"
ישבתי ובהיתי בו באלם.
"התכוונתי להתוודות במסנג'ר, אבל רציתי לראות אותך בכל זאת. אגב, שתדע - התמונות לא עושות איתך חסד... דניאל, הלוואי שהייתי הבחורה שאני מעמיד פנים שאני, באמת... אבל, אולי, רק אולי, נוכל בכל זאת לשמור על קשר?"
זה לא באמת קורה לי. "לא נראה לי ש...", לחשתי במאמץ רב.
"זאת אומרת, אם כבר באת עד לכאן, ויש לנו כל כך הרבה דברים במשותף, אולי אפשר לנסוע לאנשהו. סתם לשבת, לשתות משהו, אתה יודע..."
"בנאדם", אמרתי בקול חלוש.
"פשוט קיוויתי, תקווה קצת טפשית, אני יודע, שאולי... אולי זה לא יהיה כל כך נורא בעיניך..."
זה כל כך הרבה יותר נורא.
"או שאפשר לעלות אלי, אם בא לך... לראות איזה סרט בדי.וי.די. יש לי אוסף ממש איכותי, נראה לי שהוא ימצא חן בעיניך".
"לא, בנאדם, לא נראה לי שהוא ימצא חן בעיני!", קולי התגבר וכעת רעד מזעם ותסכול, "עוף לי מהאוטו! עכשיו! עוף מכאן עכשיו!". אני חייב לעוף מכאן.
* * *
יעל אומר/ת: דניאל, אתה שם?
יעל אומר/ת: הכל בסדר? בינינו, זאת אומרת?
יעל אומר/ת: הלו? דניאל?
יעל אומר/ת: אוף :-(
* * *
"הי יעלי, את נראית יפה מתמיד הערב".
"הי, גברי, לא ראיתי אותך מגיע... תודה..."
"מה קרה, מתוקה? למה את עצובה?"
"זה... סתם... הייתי אמורה להיפגש הערב עם איזה בחור... והוא פשוט הבריז לי... אני לא מבינה את זה. הכל נראה כל כך מבטיח... הרגשתי שאנחנו ממש מתחברים... חשבתי שסוף סוף מצאתי בחור נורמלי..."
הוא התיישב קרוב לידה על מדרגות הכניסה לבנין שלהם. "די, נו, לא שווה להרגיש כל-כך רע בגלל סתם איזה בחור", אמר ושלח את ידו ללטף את שיערהּ בהיסוס מגושם. חוסר הרתיעה שלה חיזק את הביטחון שלו, והוא משך אותה אל גופו השמנמן לחיבוק מגונן.
"אני פשוט מרגישה כל כך אבודה", אמרה, על סף בכי. "אולי יש בי משהו שמבריח גברים... "
"על מה את מדברת? את הבחורה הכי מקסימה שאני מכיר!"
היא השעינה את ראשה על כתפו ופלטה אנחה רועדת. "נמאס לי להיות לבד. אני רק רוצה חום ואהבה - זה כל כך הרבה לבקש?"
היא מחתה את אפה בקולניות והוא הידק אותה אליו והציע לה טישו מחבילה ששמר בכיס מכנסיו. "תאמיני לי שאני יודע בדיוק איך את מרגישה. עזבי... הוא לא היה מספיק טוב בשבילך, זה בטוח. את תמצאי בקרוב את הבחור שנועד לך, אל תדאגי".
"תודה, אתה מתוק...", אמרה בחיוך עצוב.
למשך זמן מה ישבו ושתקו, ידו כרוכה סביב כתפיה והיא נשענת עליו, נצמדת לגופו המלא והמנחם, מחפשת מחסה מצינת הלילה. הניחוח העדין של שיערהּ החפוף אפף אותו.
במשך השנתיים שגרו בשכנות הוא דמיין את הסיטואציה הזו לעיתים קרובות כל כך, ועכשיו סוף סוף היא מתרחשת. במשך שנתיים עקב בעיניים כלות אחרי הבחורים איתם נפגשה ורצה כל כך להיות במקומם. איש מהם לא התאים לה, ידע. איש מהם לא הכיר אותה באמת, כמוהו.
עקב אחריה בזמן שתלתה את כביסתה לייבוש במרפסת
היא תמיד היתה חמה אליו ושמחה לראותו, והוא השתדל להתקרב אליה בכל דרך אפשרית. תמיד צפה מהחלון בשעות ששבה מעבודתה, למקרה שתצטרך עזרה בסחיבת משהו כבד. תמיד עקב אחריה בזמן שתלתה את כביסתה לייבוש במרפסת שמול זו שלו. הוא אפילו הרשה לה להשתמש בחיבור האינטרנט האלחוטי שלו על חשבונו, רק כדי שתהיה להם סיבה נוספת לדבר. וכעת הנה היא, יושבת כאן עטופה בחיבוקו, והוא ידע שהוא יהיה מוכן לעשות הכל כדי להיות איתה.
"אני שמחה שאתה פה בשבילי", אמרה לו בקול רועד וחייכה בחולשה.
הוא חייך אליה בחזרה וליטף את כתפהּ. "אני תמיד אהיה פה בשבילך", אמר לה.
האימייל של אוריה
לפנייה לכתב/ת 
