דרעי בכיפה סרוגה

אי אפשר להישאר אדיש לאריה דרעי. רק נזרק שמו לבורסת השמות לראשות לעיריית ירושלים, ומכת ברק היכתה במחנה. אוהדים מפעם התעוררו מתרדמתם, שונאים מהניינטיז קפצו מספרי המשפט שלפניהם. היפהפיה הנרדמת, זו הפוליטיקה שלנו, התעוררה בנשיקתו של נסיך אחד. חשמל זורם בכפות ידיו.

המחסור באנשים נוטפי כריזמה הוא כל-כך חמור, שדי באיזכור שמו של דרעי כמועמד למשהו כדי להצית את הלבבות ולהחזיר סומק עז של בעד-ונגד עסיסי ללחיינו. פתאום עולה מן הספסל השחקן שכבר הסעיר בלהטוטיו את המגרש לפני עשר שנים, איך אפשר להגיד לו לא.

קפיצה קטנה לשכנים. בציבור הדתי לאומי עסוקים עכשיו בהיערכויות לקראת הבחירות הבאות. אל תתחילו לפהק. השאלה המרחפת מעל בורסת השמות לרשימה החדשה היא "למה אין גם לנו אריה דרעי אחד?"; מישהו שאפשר להעמיד בראש הרשימה הציונית-דתית-מסורתית ושישיב לציבור הזה את הכבוד המגיע לו.

הארץ מלאה בפוליטיקאים אפורים. יש בציונות הדתית ובכל המפלגות החרדיות המון עסקנים מוכשרים, חלקם פולמוסאים מצוינים, חלקם מחוקקים מוכשרים וחרוצים כנמלה. אבל איש מהם איננו כובש את הלבבות או לפחות מעורר איבה בריאה אצל יריביו. איש מהם איננו מנהיג שאליו הציבור נושא עיניים. איש מהם איננו גם פוליטיקאי מקצועי המסתובב כבן בית במסדרונות הכוח, גם מייצג באישיותו את שולחיו וחלומותיהם, גם מיומן תקשורתית וגם מקור לגאווה ולהזדהות. הכל כלול.

במערכת הפוליטית של הציונות הדתית אפשר למנות בעשורים האחרונים אולי שלושה אנשים שנגעו בשולי הכריזמה, שהיה להם פוטנציאל אישי לסחוף אחריהם רבים, כל אחד בדרכו. אחד מהם הוא זבולון המר המנוח, שמעולם לא סחף המונים, אבל ביטא באישיותו וגם בתוקף תפקידו כשר חינוך איזו כמיהה חבויה של הציוני דתי לקבל את המקום הראוי לו בחברה.

שניים אחרים, ייבדלו לחיים, הם חנן פורת שייצג היטב את רוח גוש אמונים בימי תפארתו, ואחריו אפי איתם שנחת כקצין נערץ במערכת הפוליטית. השניים האחרונים דהו עד מהרה אל מול עינינו במפד"ל ונגזרותיה. במקום שיצליחו להאציל מהכריזמה האישית שלהם על הבית הפוליטי העגמומי, כפי שאריה דרעי עשה לש"ס הבינונית ומטה, הם נטמעו בצבעי האפור של הסביבה הפוליטית.

בין לפיד לדרעי

גם חברי כנסת אחרים, שבאו מתחומי החינוך וההתיישבות, לא הצליחו לסחוף את המוני הציונות הדתית אל הקלפיות, כשהאות ב' בידם. לא המחנכים הנערצים הרב נריה והרב דרוקמן וגם לא אחרים. ולא רק במפד"ל: גם בפוליטיקה הארצית רק מעטים הצליחו לסחוף בוחרים בתוקף אישיותם: בן גוריון ובגין, רבין ושרון הם הדוגמאות הבולטות, ובמפלגות הקטנות אפשר להחשיב את רפול וצומת, שולמית אלוני במרצ, ובעשור האחרון טומי לפיד ואביגדור ליברמן. ואריה דרעי כמובן.

אין פלא שרבים בציבור הציוני דתי נאנחים אנחת "למה לנו אין אריה דרעי משלנו?" האמת העצובה היא שאין וגם לא יהיה, כי סרוגי הכיפה בנויים קצת אחרת מציבור מצביעי ש"ס. זהו ציבור ביקורתי הרבה יותר, תובעני יותר. הדתיים-לאומיים לא רוצים להיות מונהגים אלא משורתים, מקבלי שירות. ודאי שהבוחר הציוני-דתי הממוצע איננו רוצה פוליטיקאים המצייתים לרבנים, או כאלה המובילים את הרבנים שלהם לתוך הפוליטיקה כמו בציבור החרדי והש"סניקי. הזהות הפוליטית-מפלגתית שלו פחות חשובה לו מהבוחר החרדי, והוא לא מחפש להחזיר שום עטרה ליושנה. ובואו נודה ביושר, תרתי משמע: לשמחתנו, ציבור דתי לאומי לא היה מסכים שאדם שהורשע בעבירות שוחד יהיה המנהיג הפוליטי שלו.

הציונות הדתית תצטרך גם בעתיד להסתפק בשליחי ציבור חרוצים ונאמנים. כמו אצל האחרים. אם פה ושם יקום מישהו עם יכולת הובלה וקורט כריזמה זה יהיה בונוס נחמד (רגע לפני שישתו את דמו בכפיות). לרשימה אטרקטיבית לכנסת ודאי גם תהיה משמעות. אבל ההצלחה של סרוגי הכיפה בשדה המפלגתי תהיה רק בהצטברות של נסיבות פוליטיות וחברתיות מיוחדות. בכל אופן, אריה דרעי ציוני-דתי יהיה קשה למצוא, והאמת היא שגם לא צריכים לחפש.