כשהאקמול פגש באלכוהול - זה נגמר בחדר המיון

למרות שדני היה אחד האחים הוותיקים במיון והיה יכול להרשות לעצמו לעבוד רק במשמרות בוקר, הוא אהב לעבוד אחת לשבוע במשמרת הלילה שבין שישי לשבת. "אין הרבה עומס, אך המקרים מעניינים תמיד", נהג לומר. הוא לבטח לא דמיין שבמרכזו של אחד המקרים האלה תככב דנה, בתו.

באותו השבוע חגגה דנה את יום הולדתה ה־21, ולכן בשישי בלילה הכינו לה חבריה מסיבה מיוחדת. הם החליטו שהגיע הזמן ללמד אותה "לעשות חיים" ולשתות משקה אלכוהולי כמו גדולה. הם הכינו קוקטייל מיוחד שכונה לכבוד האירוע "קוקטייל דנה", וזה הכיל הרבה וודקה וליקרים. דנה, שלא הייתה רגילה לשתות אלכוהול, החליקה לגרונה רק 2־3 שוטים ומיד חשה בכאבי ראש עזים ובבחילות קשות. מישהו מהחברים נתן לה שני כדורי אקמול שאותם שתתה עם משקה "רד בול" (החברים אמרו שהקפאין טוב נגד כאבי הראש), אבל אז החלה להקיא, ומאחר שחשבה שהקיאה את הכדורים - היא נטלה שניים נוספים.

אבא לא זיהה

אלא שהיא המשיכה להרגיש רע ולהקיא וכבר לא הייתה מסוגלת להישאר במסיבה, ומאחר שבית החולים שבו עבד אביה היה בקרבת מקום ביקשה מחבריה לקחת אותה לחדר המיון, שם קיוותה שיוכלו לעזור לה.

4 כדורים הספיקו להרעלת אקמול (צילום: אינדקס אופן)

היא הגיעה לחדר המיון במצב נורא. אביה, שעבד אז כאח תורן, לא זיהה אותה בהתחלה. "עוד אחת מהצעירות ששתו יותר מדי", הרהר לעצמו, ורק כשהתקרב אליה הופתע לגלות שהצעירה ששתתה יותר מדי היא לא אחרת מאשר בתו.

כאח מנוסה הוא לא איבד את עשתונותיו ומיד דאג שתקבל עירוי נוזלים, פראמין (תרופה נגד בחילות) ותיאמין (ויטמין B1 לטיפול בהרעלת אלכוהול) בזריקה לווריד. כמו כן, נעשו לה מיד בדיקות הדם השגרתיות במקרים של הקאות ושתיית אלכוהול: ספירת דם, בדיקת מלחים בדם (שרמתם עלולה להיות נמוכה עקב הקאות מרובות) ובדיקת תפקודי כבד (מאחר שידוע שאלכוהול פוגע בכבד).

כל בדיקות הדם יצאו תקינות ובתוך כמה שעות היא חשה שיפור במצבה ואף הצליחה לשתות קצת ולא להקיא, כך שדני, עם סיום המשמרת, לקח אותה הביתה.

פגיעה בכבד

במהרה התברר שההקלה הייתה זמנית. שעה קלה אחרי שחזרה הביתה היא החלה להקיא שוב. לאחר ההקאה החמישית, כשלא הייתה מסוגלת לשתות טיפת מים אחת, החליט דני להחזירה למיון להמשך טיפול ועירוי נוזלים.

דנה קיבלה שוב פראמין ועירוי נוזלים, ושוב היה רושם שמצבה הוקל במקצת, אלא שהפעם ציפתה לצוות המטפל הפתעה גדולה ולא נעימה: בדיקות הדם שנלקחו בפעם השנייה לא היו תקינות והראו פגיעת כבד קשה ביותר ואף מסוכנת. מאחר שהפגיעה בכבד הופיעה בתוך כמה שעות היה ברור שמדובר בהרעלה קשה ביותר, ואף היה חשש שהמצב עלול להתפתח לנזק בלתי הפיך שהטיפול היחידי בו הוא באמצעות השתלת כבד. היה צורך לזהות במהרה את הגורם הרעיל שגרם למצבה, מתוך תקווה שמדובר במצב שאפשר לטפל בו באמצעות תרופות.

לאחר תשאול מפורט של דנה לגבי הערב הקודם היה נראה שההסבר למצב הוא השילוב של אלכוהול עם אקמול ועם מצב של התייבשות עקב ההקאות. אז נבדקה גם רמת האקמול בדם ונמצאה מוגברת במעט. בשלב זה, ולאחר התייעצות עם מומחה למחלות כבד, היה ברור שמדובר באבחנה של הרעלת אקמול, למרות שהיה מדובר בנטילה של 2 גרם אקמול בלבד (ארבעה כדורים!). אבחנה זו חייבה את הצוות לפעול במהירות לנטרול ההרעלה כדי להציל את חייה.

נטרול ההרעלה

בדרך כלל, כשידועה הרעלה עקב נטילת כדורי אקמול רבים (במקרים של חום, כאבים או ניסיון אובדני) אפשר לנטרלה בתוך פחות משעה מההגעה לחדר המיון, על־ידי שטיפת הקיבה באמצעות צינור הזנה שמוחדר אליה ודרכו נשאבים הכדורים החוצה, ואחר כך על־ידי החדרת תמיסת פחם פעיל דרך הצינור שמנטרל רעלים רבים וגם אקמול. במידה שהכדורים נלקחו כמה שעות קודם, כמו במקרה של דנה, הטיפול היחידי הוא אנטידוט (נוגד תרופה) ספציפי לאקמול שנקרא אצטיל ציסטאין.

מאחר שדנה המשיכה להקיא כל הזמן, לא היה אפשר לתת את הטיפול כמקובל בתמיסה לשתייה והיה צורך לתת לה את הטיפול בעירוי תוך ורידי. הוחל מיד במתן תמיסת האצטיל ציסטאין בעירוי תוך ורידי (הכמות מחושבת על־פי משקל הגוף), מתוך מטרה להמשיך ולהזרים את התמיסה לווריד כל ארבע שעות במשך 72 שעות, תוך בדיקות חוזרות של תפקודי הכבד.

עקב ההקאות החוזרות ונשנות היה צורך גם בטיפול נוגד בחילות חזק יותר מפראמין וכן להמשיך בעירוי נוזלים למניעת התייבשות. לפיכך קיבלה דנה בעירוי ורידי נוגד בחילות שנקרא זופרן (שמשמש בעיקר לבחילות שנגרמות מכימותרפיה לחולי סרטן) וכמויות גדולות של נוזלים, תוך ניטור לחץ הדם והדופק והתייחסות כמובן לתחושתה של דנה, עד שתוכל לשתות מבלי להקיא.

דנה הייתה אמורה להתאשפז ביחידה לטיפול נמרץ בה מתאשפזים חולים הסובלים מהרעלות קשות, אולם למזלה ולשמחתנו מצבה התייצב עוד בהיותה בחדר המיון, ולכן אושפזה במחלקה הפנימית. היא המשיכה לקבל את האצטיל ציסטאין בשתייה, ובדיקות הדם הראו שיפור הדרגתי בתפקודי הכבד.

היום, שנה אחרי המקרה, היא בריאה לחלוטין ללא נזק כבדי שיורי (אגב, הריפוי המלא שלה חריג. בארצות הברית, למשל, הגורם העיקרי לאי ספיקת כבד כרונית הוא הרעלת אקמול). בכל מקרה, החוויה הקשה צרבה בתודעתה הכרה אחת ברורה: גם אקמול תמים עלול להיות הרסני.  

הרעלת אקמול

מה זה? האקמול (מוכר גם בשמות: דקסמול, אברולט, פראמול, אלדולור, רוקמול ופנדול) משמש להורדת חום ולשיכוך כאבים. שמו הגנרי - פאראצטמול (Paracetamol), ובארצות הברית - אצטאמינופן (Acetaminophen). בניגוד לאספירין אין לאקמול השפעה נוגדת דלקת, ולכן הוא גם אינו גורם נזק לקיבה.

למה זה קורה? אקמול נספג ממערכת העיכול ומגיע לכבד, שם הוא מפורק לחומרים רעילים שמנוטרלים על־ידי אנזימים בכבד שהעיקרי בהם נקרא גלוטטיון. כשנוטלים כמות גדולה של אקמול, מתכלה מלאי הגלוטטיון בכבד והחומרים הרעילים שלא נוטרלו גורמים נזק לכבד. ככל שהכמות גדולה יותר הנזק קשה יותר, עד כדי אי ספיקת כבד בלתי הפיכה ומוות. מאחר שגם אלכוהול פוגע באנזימי הכבד, השילוב של השניים מזיק עוד יותר.

כמה מותר? המינון המקסימלי המומלץ הוא 4 גרם (שמונה כדורים) ליום למבוגרים ו־90 מ"ג/ק"ג ליום לילדים.

מינון של מעל 140 מ"ג/ק"ג ליום נחשב רעיל, אך גם מינון נמוך יותר עשוי להיות רעיל, בייחוד בשילוב עם אלכוהול (לכן לא מומלץ ליטול אקמול ביחד עם אלכוהול או לטיפול בכאב ראש שלאחר השתכרות (Hangover/חמרמורת).

איך מטפלים בזה? הטיפול בהרעלת אקמול כולל שטיפת הקיבה מכדורים ומתן פחם פעיל בשתייה, לנטרול הכדורים שנשארו במערכת העיכול. רמת האקמול בדם נבדקת (על־ידי שימוש בגרף מיוחד הבודק רמות אקמול על ציר הזמן), ואם היא נמצאת גבוהה מדי, נותנים חומר מנטרל שנקרא אצטיל ציסטאין (שבדרך כלל משמש לטיפול בשיעול וליחה מרובה). הוא ניתן בשתייה (אם המטופל מסוגל לשתות) או בעירוי לווריד. במקרים קשים שבהם נגרם לכבד נזק בלתי הפיך הטיפול היחידי הוא השתלת כבד. 

• ד"ר ראומה שפירא היא רופאה בכירה בחדר המיון במרכז הרפואי כרמל בחיפה, מומחית לרפואה דחופה, רפואה פנימית ואקופונקטורה.