אפרטהייד בשם החינוך

לקראת פתיחת שנת הלימודים הוזמנתי לפני כשבועיים עם עוד עשרות הורים לערב היכרות בבית הספר החדש של בתי. כבר מתחילת השבוע זחלה בי התרגשות מהולה בחששות. בכל זאת, עברנו שלב – בתנו הבכורה עוברת לחטיבת הביניים. מה יהיה שם? איך היא תרגיש? איך זה ילך עם החברות החדשות? האם זה יהיה בית ספר כלבבנו? 

נכנסנו לאולם שהיה כבר מלא בהורים מפה לפה. בוודאי כולם כמוני מתרגשים, אולי אחרים כבר בעלי ניסיון? אולי רק אני לוקח ללב? המנהלת פתחה בברכות ובדברי תורה, ואחריה הציגו המורות את תוכנית הלימודים, המטלות, החוקים והכללים. "כמה מקסים", עובר בי הרהור, "איזה עושר תורני ותרבותי תקבל ילדתי". נראה מבטיח. אני שמח ומתחיל להירגע, להתרווח בכיסאי ולהקשיב בנחת, ואז לפתע זה מכה בי. אני מסתכל סביב, בוחן את פני היושבים איתי בקהל, וחוטף הלם מהמסקנה – יושבים כאן רק אשכנזים! טוב, לא רק, יש גם כמה יוצאי דופן, אבל במבט כללי אנחנו רוב גדול מאוד, רוב מיוחס. לרגע חולפת בי המחשבה שמא התבלבלתי בכתובת, אולי אני בכלל בבית כנסת אשכנזי, לא יכול להיות שאני בבית ספר בעיר שלי, הרי זו לא האוכלוסייה המייצגת של העיר?

אני מעביר במוחי את הפסיפס האנושי שהיה לנו בבית הספר היסודי. ובכן, כן, זה לא אותו ציבור. שם היה מעניין, היו צבעים, היו שונים, בקיצור היו כולם, מרוקאים, עיראקים, פרסים, אתיופים, וגם אשכנזים. וכאן – אנחנו כמעט בבדידות מזהרת. איזה שעמום, או בעצם, איזו בושה, מה - לא נאה לנו ללמוד איתן יותר? המחשבות מציקות ומתגברות, מה קרה לכל הבנות שלמדו עם בתי? ומה יהיה איתן בעתיד? למה? איפה? מי? לאן הן נעלמו כולן? השתדלתי להיות ילד טוב, אבל לא אכחד שהתקשיתי להמשיך להקשיב בריכוז. אם מחר בבוקר יעשו בוחן פתע, אני נכשל בגדול. 

הגלגל חוזר

כנס "'ועמך כולם צדיקים' - על הבדלנות החינוכית ומחיריה" יתקיים ביוזמת 'נאמני תורה ועבודה' ותנועת 'במעגלי צדק'. יום רביעי הבא (17.9) בשעה 20:00 בבית הכנסת רמב"ן בירושלים