משפחה במשבר

ניאוף תוך ניצול חולשתה של האשה, העדפה מובהקת של בן אחד ונישול השני מזכויותיו החוקיות, בן אהוב שמעולם לא העמידו לו גבולות והוא מגלה ניצנים של פשיעה חמורה, אונס ברוטאלי, גירושין, גילוי עריות בתוך המשפחה... זאת רשימה חלקית בלבד של משברים משפחתיים שהפרשה שלנו, "כי תצא", עוסקת בהם. ראוי אולי היה לשנות את שמה ולתת לה את הכותרת הזו "משפחה במשבר". אפשר היה לחשוב שמדובר במקרי קיצון אך הדו"ח לשנת תשס"ח של המועצה לשלום הילד, שחושף נתון מזעזע של 40,000 התעללויות בילדים בשנה, מלמד שמדובר אולי לא בנורמה חלילה, אבל בהחלט במגמה מדאיגה שהילדה האומללה רוז נמצאת אולי בקצה המסויט שלה.

האם יש מכנה משותף בדיאגנוזה של התורה לכל המקרים המסובכים הללו. נדמה לי שמכנה משותף אחד נעוץ בעריצות הרגש. הרגש (כשם כולל למשיכה, עונג, אינסטינקטים ועוד) הינו שתלטן, בכוחו לעוור את עיני השכל והשיפוט של האדם. בכוחו לעוות את המציאות הרחבה ולמקד אותה בעניין מצומצם וחלקי בלבד.

הפרשה מתחילה באדם שמביא לביתו שבויה אומללה 'יפת תואר' אמנם, אך מנוצלת, זרה הנקרעת מביתה ותרבותה. האימפולסיביות הרגשית-יצרית שולטת, הוא רואה את יופייה המסנוור, אך לא את הנזק הבלתי הפיך שיגרום לאשתו וילדיו ובעצם לעצמו, המשפחה אותה בנה בעמל רב תתפרק ותקרוס עליו כגג מט לנפול. המנשל את בנו הדחוי מזכויותיו, קונה לו שונא מר בתוך ביתו, כמה צרות ימיט עליו הבן הדחוי. שוב, האדם נותן דרור לרגשות השליליים שהוא מפתח כלפי בנו, והללו מעוורים אותו לחשב את התוצאות השליליות וההרסניות של מעשהו.

ומאידך המקרה השלשי בפרשתינו - "בן סורר ומורה" - הבן הזוכה לפינוק יתר ומעולם לא לגערה מרסנת, גבולות מצמצמים. הוא לא מחונך, מעין חיית פרא שאיננה יודעת גבולות ושבעה והוא מהווה איום מסוכן על סביבתו. רגש האהבה לילד סימא את עיני ההורים, הם לא ראו את כל המכלול, ולא פירשו את רגש 'האהבה' בצורה רחבה אלא מצומצמת ומעוותת.

המאבק בעריצות הרגש?

התורה נוקטת בשני מהלכים עיקריים: השבת 'השכל' למקומו. היא עושה צעדים שיכריחו את השבוי בעריצות הרגש לפקוח את עיניו. למשל, בפרשת השבויה יפת התואר, התורה מצווה על האדם לדרוש ממנה לגלח את שערותיה, לבכות על הוריה חודש ימים, ולא לטפח את עצמה במשך חודש. התורה יוצרת מציאות חדשה שתעמעם את הגירוי מסיח הדעת (יופייה של האישה)  ויאפשר לאדם לשקול שיקולים רחבים יותר (האם זה הוגן לעשות כך לאישה האומללה? הנזקים שימיט מעשהו עליו ועל משפחתו), התורה משיבה את השכל למקומו ההכרחי תוך השבת מלחמה כנגד עריצות הרגש.

בפרשת הבן הדחוי, משתמשת התורה באמצעי חוקי על מנת לאזן את הרגשות השליליים. היא לא מאפשרת לאדם לנשל את בנו מזכויותיו. בכך היא לא רק שומרת על זכויותיו של הבן האומלל, אלא היא מכריחה את האב לראות את בנו כאדם ולא רק כאובייקט שעושים איתו מה שרוצים. היא מגנה עליו בצורה זו מהתעללות, והיא מכריחה את האב לתקשר איתו. ריסון השפעתם המעשית של הרגשות השליליים עשוי למתן אותם עצמם.

בפרשה השלישית, "בן סורר ומורה" משיתה התורה עונש חמור על הילד ודינו מיתה. אמנם, חז"ל כבר קבעו "שבן סורר ומורה לא היה ולא נברא", וגם אם כן - היה זה מקרה יחידאי במשך אלפי שנים. התורה מלמדת על עונשו החמור של אותו בן סורר ומורה כדי להרתיע אותנו הורים. התורה מעמידה לנו מראה אכזרית על העשוי לקרות לנו אם הוא לא יטופל נכון מקטנותו.

תרבותינו לוקה בעריצות הרגש. אנו רוכשים לא כי אנו צריכים, אנו לובשים את ה"אופנה האחרונה" ולא בגלל שזה באמת הטעם שלנו, רשות הרבים הויזואלית שלנו מעוררת ומשתמשת אגב כך בצרכים הכי ראשוניים שלנו ובראשם יצר המין. נכון ש'בעבודה' השכל בדרך כלל שולט, אך בחיים היום יומיים אנו משועבדים לרגש. התורה זועקת מבין כל משבר ומשבר בו היא מטפלת - בן אדם התחל לחשוב! ראה את כל התמונה לפני שאתה פועל, אל תהיה אימפולסיבי, צור תמונת מציאות שלימה כתנאי לפעולה מכל סוג שהיא.