ההר שנפל על מובארק

עיתוי האסון בשיכוני העוני שברובע "א-דויקה" במזרח קהיר בשבוע שעבר היה אומלל עבור מצרים ועבור העומדים בראשה, כמעט מכל בחינה. בתקרית הקטלנית נחתו סלעי ענק מההר המאיים "ג'בל אל-מוקטם" על שכונת המצוקה בה הקימו עניי האזור את בתיהם באופן מאולתר. הסלעים שנפלו מהמקום שזכה לכינוי "הר המוות", הרגו ופצעו עשרות. 

מדוע מדובר בעיתוי אומלל? ראשית, התקרית אירעה עם פתיחת חודש הרמאדן. מעבר לעובדה שהאסון מעיב על החג, ראשי השלטון במצרים צריכים להתמודד עם העובדה שמיליונים המכונסים מדי ערב לארוחת שבירת הצום, ראו את המראות הנוראים בשידור חי בטלוויזיה. שנית, תושבי האזור מיהרו למחות נגד אוזלת ידה של הממשלה ולהתעמת עם כוחות המשטרה.

הטיעון שלהם היה ברור - הבטיחו להעביר אותנו למקום מגורים חלופי, אנו ממתינים כבר יותר משנתיים וכלום לא קרה לכן, הממשלה אשמה. דוגמא אחת ממחישה עד כמה הרוחות במצרים סוערות: השבוע דיווח העיתון הלונדוני "אל-קודס אל-ערבי", כי גורמים רשמיים במצרים מזהירים מפני "אינתיפאדה עממית", בשל הזעם שהתפרץ בעקבות האסון.

סערת התושבים הביאה לכך שיועציו של ראש ממשלת מצרים, אחמד נזיף, המליצו לו שלא לבקר במקום האסון מחשש שיותקף. למרות זאת, הזעם הוא לא כללי, אלא ממוקד מאוד. תושבי האזור טוענים כי אשתו של הנשיא, סוזאן מובארק, ביקרה בשכונה לפני כשנתיים והבטיחה שהם יועברו בהקדם לדיור ממשלתי.

עשרות נהרגו במפולת (צילום: רויטרס)

שנתיים עברו, איש לא הועבר והתושבים טוענים כי הממשלה ביצעה חטא גדול יותר, כאשר מכרה חלק מהדירות שיועדו להם, לעשירי מצרים בתמורה לארבעים אלף לירות עבור כל דירה. בנוסף טענו התושבים כי קבלן אחד, שאמור היה לבצע עבודות שימנעו את קריסת האבנים, התרשל בתפקידו. לדבריהם, עבודות שביצע קבלן אחר באזור רק הרעו את המצב ותרמו לאסון. 

אלף לירות פיצויים

כל אלה, יחד עם ביקורות אישיות וזעם ציבורי שכוון כלפי הנשיא מובארק, הספיקו כדי לגרום לו לבצע שורה של צעדים. ראשית, כפי שנהג במשברים קודמים, הוא הורה לפנות באופן מיידי את האזור ולמצוא דיור חלופי לתושבים. בנוסף, הורה מובארק לשלם פיצויים בסך אלף לירות מצריות (כ-660 שקלים), לכל פצוע ו-5,000 לירות מצריות כפיצוי עבור כל הרוג.

מובארק לא הסתפק בכך. כדי לוודא שהזעם הציבורי לא יגיע אליו, וייעצר בדרגים הפוליטיים שמתחתיו, דאגו השבוע "גורמים בכירים" במצרים להדליף לעיתונות, כי "האווירה כשרה לביצוע חילופים בממשלה". ההערכה היא שצעד כזה יקרה כבר בתום חודש הרמאדן. מטרת המהלך היא לאותת - הנשיא הוא האיש הטוב, ראש הממשלה, נזיף, הוא האיש הרע.

למרות הכל, הבעיה של מובארק גדולה יותר. בשנתיים האחרונות נחתו על מצרים שורה של מכות ובעיות. דיווחים אינטנסיביים בכלי תקשורת הערביים, הגבירו עוד יותר את הזעם הציבורי בתוך מצרים. מה לא היה בשנתיים האחרונות? מחסור במים בקיץ ולחם בחורף, שחיקת שכר נוראית שהיא תוצאה של ההתייקרות במחירי הסחורות בעולם והפרטה של טחנות קמח במצרים, טביעת המעבורת "סלאם 98", פרשיית שחיתות סביב בחינות הבגרות במסגרתה הורשעו השבוע 14 איש ואפילו כשלון מצרי באולימפיאדה.

אירועים אלה ואחרים מאיימים לרכז ביקורת משמעותית כלפי המשטר המצרי ומובארק בראשו. מובארק מנסה ככל יכולתו לבדל את עצמו מהאסון ולהגיב מהר. הוא ביקר פצועים, הורה מיידית על מציאת פתרונות לנפגעים ולמשפחותיהם ודאג לשלם אלפי לירות לכל נפגע. במקרה של שחיקת השכר - מובארק נתן הוראה לממשלה להעניק העלאה מיידת של 30% בשכר לכל עובדי המגזר הציבורי. הכל כדי למנוע את הפגנת ההמונים שתוכננה בשעתו דרך הרשת החברתית "פייסבוק".

נראה כי גם בנו של מובארק, גמאל, המסומן כמי שאמור להחליפו בתפקיד, כבר למד את הלקח. השבוע סייר מובארק הצעיר בכפרים בשיכוני העוני באזור הדלתא של הנילוס ובמחוז "א-סעיד". גורמים מצריים אמרו ל"אל-קודס אל-ערבי" כי הוא מנסה לשוות לעצמו את הדמות של "מציל העניים". האם דווקא זה יסייע למשפחת מובארק? ספק גדול.

בכל מקרה, לפי שעה הוכיח הנשיא המצרי כי הוא יודע להתמודד עם האתגרים ולצאת מהם, אולם אם אסונות רבי נפגעים שכאלה ימשיכו לנחות על מצרים, לא בטוח שהוא יוכל להמשיך בכך לאורך זמן. לבטח, כשקבוצות אופוזיציוניות ובראשן תנועת "אחים המוסלמים" מנגחות את המשטר המצרי כל העת, ובכל נושא.

"פצצות זמן מתקתקות"

במקביל, היה מי שלקח את האסון במצרים וביקש ללמוד ממנו לקח לגבי העולם הערבי כולו. עורכו של העיתון הלונדוני א-שרק אל-אווסט, טארק אל-חמיד, שהקדיש את אחד מטוריו השבוע לאסון המצרי. "זה אינו האסון של מצרים לבדה", הוא קבע בכותרת. "כמה קשה היה לצפות בקורבנות אסון הסלעים ובניסיון לחלץ את הקורבנות מתחת להריסות. אולם, מה שעצוב הוא שאנו בוכים שעה, צורחים יום, וממשיכים עד לאסון הבא וזאת מבלי שאנו מקדישים תשומת לב לאסונות באותה המידה שאנו מיטיבים לצרוח".

הוא הוסיף, "אותם אזורים עניים אינם האסון של מצרים לבדה. זאת, גם אם למצרים יש חלק גדול מהם בשל העליה בשיעור האוכלוסין. לפי העיתון המצרי 'אל-אהראם', הסטטיסטיקות מראות כי במצרים ישנם 1221 אזורים שכאלה הפזורים במחוזותיה השונים. באזור קהיר לבדה ישנם 81 אזורים שכאלה וכשמונה מיליון בני אדם חיים באזורים אלה התופסים כ-45% משטחה של קהיר!

"פרט לצורך להבהיר כי אסון האזורים העניים הללו הוא בינלאומי, יש לציין כי הסכנה שבהם מאיימת לגרור את מדינות ערב שלנו - את מצרים, סעודיה, איחוד האמירויות, תימן, אלג'יריה, מרוקו, קטאר והאחרות. המדאיג הוא שמידת ההכרה בסכנה שלהם משתנה ממדינה למדינה. האזורים הללו מהווים סכנה ליושביהם ולבטחון ארצותינו. הבעיה גדולה יותר מאשר עוני או פיגור. הבעיה היא היעדר תנאים תברואתיים שמהווים כר לפשיעה ודומיה".

עורך העיתון התייחס להשלכות החמורות של שכונות העוני, "האזורים הללו מאכּלים באופן מתמשך את העיר והתשתיות שלה. אזורים אלה נמצאים מחוץ לסטטיסטיקות, לתחומי מוסדות החינוך והבריאות ומתחת לקו העוני. תושביהן הם האנשים שחיים בתוך המדינה, אך מחוץ לממסד. הם אינם נמצאים בממסד הביטחוני והבריאותי, לא במפת השירותים ולא בשום דבר אחר. אזורים אלה מהווים מוקד לפשע המאורגן, רצח, גניבות, סמים וטרור. אזורים אלה קשים עד כדי כך שלעיתים לאנשי הביטחון מסוכן להיכנס אליהם, וזאת מבלי לדבר על חוליות חילוץ והצלה לנפגעים. אלה הם אזורים שבנו את עצמם בעצמם, ללא כל תכנון עירוני", הוא כותב.

בסופו של המאמר הוא מגיע להמלצה חותכת המופנית למשטרים הערביים: "כל עוד לא ימהרו מדינות ערב לגלות עניין באזורים הללו, לנקוט בפעולה אמיצה כלפי יושביהם ולהעניק את מה שראוי למי שראוי; כל עוד הן לא יארגנו מגורים למי שראוי להם, ויתחילו בפרויקטים שישימו קץ להגירה המתגברת של בני הכפרים לערים, מדינות ערב שלנו ימצאו עצמן בפני אסונות נוספים. אזורים עניים אלה הם פצצות זמן מתקתקות".