הנסיכה הכלואה

תארו לעצמכם שיש לספרים שלנו גבול. ומעבר לגבול מסתובבים יצורים קסומים שאין אנו מכירים והם מדברים בשפה של אגדות ענקיות. כך הרגשתי כשהגעתי לראשונה לשירה של מירי בן שמחון. שנים שלמדתי על יונה וולך ודוד אבידן, וחשבתי שהם הפיות והטרולים של השירה. לפתע קלטתי שיש גבול, ומעבר לגבול שוכנות אגדות בשפה אחרת, שפה שהכרתי בתוך תוכי, אך היא עדיין לא נטמעה בשפה העברית המוכרת.

פתאום דודות וסבתות שלי דיברו אלי מתוך השירים, ולא רק שהן דיברו, הן היו חצופות, הן לגלגלו על המלכים ועל הנסיכות, על הפיות ועל הטרולים, ועשו זאת בצורה מדהימה, כוחנית, עוצמתית. כך גם אני הרגשתי ענוג וענק בזכותן, זאת אומרת בזכות מירי בן שמחון.

גיבורים, בושה ובישולים

היא לימדה אותי דברים על השכונה, השיכון, סיפרה על כל אלו שישבו על הספסל וחיכו לגיבור שלא יגיע לשכונה שלי. היא הכניסה אותי לתוך ריחות הבישולים, הדיכוי והבושה. לא קל להיות גבר ולקרוא את החוויה הזו. אני המבט, אני הדימוי הדכאני. אני זה שכותב את האגדות שכולאות את הנסיכות. אבל לקרוא ולהבין זה חשוב ומפייס במידה מסוימת. השירה של מירי בן שמחון הסבירה לי כמה אני כלוא במבט, ונתנה לי מפתח החוצה. מפתח שאני לומד להשתמש בו גם בימים אלו.

בן שמחון. קול ייחודי שהגיע הזמן להקשיב לו

בכל זאת, הזמן עובר ובן שמחון עדיין לא קיבלה את ההכרה הראויה לה. קשה להבין מדוע זה קורה, דווקא נוכח הפריחה והרנסנס בשירה המזרחית, עם ספרי השירה הראשונים של ענת זכריה, אלי אליהו, אלמוג בהר, יעקב ביטון, וגם של ותיקים יותר כמו סמי שלום שטרית, מואיז בן הראש, אמירה הס, רוני סומק, שבא סלהוב ועוד.

לחזור למרכז

בן שמחון יצרה בתוך הספרות קול ייחודי. היא סימנה חוויות של מזרחית בתוך חברה ישראלית, אבל לא הפכה אותן לטקסט פוליטי פמפלטי, אלא נשארה בתוך

הגבולות של השירה ובאמצעות יצירת דימויים ומטפורות חדשים אף הרחיבה אותה.

לשאלה מדוע שירתה חשובה כיום ישנן כמה תשובות: אם אנחנו מניחים כי הקאנון הספרותי הוא תוצר של מאבק אידיאולוגי, וכי הערך שנותנים לו קשור הדוקות לניסיון לייצר זהות ישראלית, אנו חייבים להחזיר את הדיון בשירה של מירי בן שמחון למרכז.

פטריכאליות בקטמונים

השירה של בן-שמחון התייחסה ישירות לסקסיזם, לגזענות, לפטריכאליות כפי שהצטיירה בשנות השמונים, אך היא עשתה זאת מבלי לוותר על החיים בשוליים. היא לא עזבה את ירושלים. היא חיה בקטמונים והכניסה את השכונה לתוך השירה שלה. כדי להתקדם בחברה, עלינו לייצר תרבות שבתוכה אפשרי לשמוע קולות מן השוליים, כאלו שיחתרו ויאתגרו את "הקיים".

המשורר והעורך, דן אלבו, הגיש להוצאת "כתר" ספר מאמרים אודותיה. הספר המתין תקופה בהוצאה ולאחר מכן הוא פנה אליהם ושאל לגבי החלטתם. הם ענו שמבחינה אסטרטגית הוצאת כתר לא עוסקת בשירה. 

הכונו לשירת העובדים הזרים

"התעלמות האקדמיה ממחקרים ומעיסוק ביצירה שלה זה בעצם השתקפות הכישלון להכיר בשירה הנכתבת מחוץ למרחבים תל אביביים", אומר אלבו, אבל מוסיף כי לדעתו צפוי שינוי, כי התל אביביות הפכה חדירה, רב תרבותית ורב לשונית.  "לא אתפלא אם בעוד זמן מה נקרא שירה עברית הנכתבת על ידי משוררים ישראלים ממוצא פיליפיני, ניגרי או וייטנאמי", מסכם.

קציעה עלון, ראש החוג ללימודי מגדר במכללת בית ברל, בכל זאת מלמדת קורס בנושא באוניברסיטה העברית, ואף שוקדת בימים אלה על ספר בנושא. "אני  לא מבינה איך עד היום אף הוצאה לא לקחה את היוזמה להוציא את כל כתבי מירי בן-שמחון. הספרים שלה אזלו מן המדפים ואין לי אפשרות אחרת מלבד לצלם לתלמידים את הספרים הפרטיים שלה".

לא יונה וולך המזרחית

יש רבים הרואים במירי בן שמחון כמעין "יונה וולך המזרחית", אך מול קולות אלו

 ישנן אלו המתנגדים להשוואה, בטענה שאסור להנגיד את האשכנזיות והמזרחיות בשירה. יתרה מכך, הניסיון להפוך את יונה וולך לדגם שרק מולו ניתן להשוות את היצירה של בן-שמחון מופרך, דווקא בשל השימוש השונה שלה בחומרי זהות והוויה. יחד עם זאת ישנו דיון שלם המתקיים בין השירה הפמיניסטית של השתיים.

מירי בן שמחון ידועה בביקורת הפמיניסטית שלה גם המובאת פנימה לקהילה שלה וגם החוצה לעולם הגברי. למשל בשיר "היעדר מסתורין" שהיא "אינה יודעת את סליל המשי המחבר/ בין ראשי לפות שלי/ גם אתה לא, ידידי".

האם תקשיב התרבות לשירת בן-שמחון? מה יקרה לאופקי המחשבה הישראלית בשילוב התובנות של שירתה? נשאר לנו רק לשמוע את החזון שטמון בפתיחה ב"שיר ארס פואטי" שיצא בספר "אקסיטנציאליזם חרֵד" שיצא לאחר מותה.

"אני דשה בבעיות הזהות/ מה מותר המשורר/ כשהוא נותר חסר מלים כילד/ פתאום נרפה ומדולדל תחושה...כמה באמת מבחין בךְ הזולת/ כמה את צריכה שיבחינו בךְ/ כמה את דבקה במבע הדבק בך" .

היעדר מסתורין

לא מפורשת

אילמת אבל שומעת

"לא מבינה", נוטה להיעלב ומשתאה כאחת:

למה לא מין, בעצם?

(היה לנו ערב אינטליגנטי לעילא)

איני יודעת את סליל המשי המחבר

בין ראשי לפות שלי

גם אתה לא ידידי.

פרספקטיבה

מסאב ומלא קסם כאחד

"מאיר"

מלותיו לא נגמרו בסופן

היו לו סיסמוגרפים בעיניו

שהסגירו את פענוחיו.

מבטיו הסוו תמיד משהו אחר.

היה ממתן רגשותיו

ולא השפיע כל אהבתו

רק לעתים היה ממלל את שמי כלחש.

מה בי היה איוּם

שאם יאהב אהיה מנצחת.

מה בו היה תסריט שאם יאהב

יצא מנוצח.

היו מרוָחים של זמן בין המילים

פערים חשוכים של צפיה

שידעתי לאתר נבוכה ואילמת

ולא ידעתי לרפדם

דבר בי גונן על עצמו עד מות

נחשבתי דלילה ערומה,

חשב שאם יאהב אהיה מנצחת.

זכרונותי מלאי אשם

יכולתי זה ויכולתי כך

ויכולתי ויכולתי.

אלו נתן להחיות את המיתוס הזה עכשיו.

הפרשי הגילים נשארו כשהיו

(תשורה אמיתית של חוקי הטבע)

גילי עכשיו כגילו אז

כל כך שבע ימים היה ולא ידעתי.

אבל הוא צעיר ממני היום

הוא אינו מזקין לעולם

דוריאן גרי מעודן עד כאב

המעורר את האהבה כשהיא נחפצת

ותמונתו שמורה בין דפי שירי

כמו שיר השירים

כמו תפילה

כמו כיסופים

טעון הזיות מסואבות ומלאות קסם".