מה לעשות, זה חייב להיות בדיוק שמונה פעמים
אני נראה טוב, מתחשב, רגיש, ספונטני, חכם, אני חושב שאני משרה אוירה נעימה סביבי כשאני מרגיש נינוח, מצליח בעבודה שלי. נשים אומרות לי שאני "מציאה". רגע אחרי שהן אומרות את זה, אני מרגיש לא נעים ומתחיל לאכול במבה. סיפור
אה, אני חושב שלא אמרתי בקשר לשגעונות שלי כלום, אז אסביר: אני סובל מ-OCD. נו, אתם יודעים, הפרעת טורדנות כפייתית, כמו בסרט "הכי טוב שיש" עם ג'ק ניקולסון. זה גורם לי לעשות דברים קצת אחרת. בעיקר, זה גורם לי בכל פעם שאני מרגיש מלוכלך או לא נוח לחזור על אותה פעולה כמה וכמה פעמים (שמונה, זה חייב להיות בדיוק שמונה פעמים), ורק אז אני מפסיק. מה שגורם לי להרגיש יותר ויותר גרוע, עד שאני מתעייף מעצמי ובולע כמה כדורים כדי שירגיעו את החרדות הלא הגיוניות האלה.
אני נראה טוב סך הכל, מתחשב, רגיש (זה בא עם ההפרעה אני חושב), ספונטני, חכם, אני חושב שאני משרה אוירה נעימה סביבי כשאני מרגיש נינוח, טוב במה שאני עושה ומצליח בעבודה שלי. נשים אומרות לי שאני "מציאה". רגע אחרי שהן אומרות את זה, אני מרגיש לא נעים, בורח למשרד/לדירה/למכונית שלי ומתחיל לאכול במבה (יש לי מצבורים של זה בכל מקום). בגלל שאני בדיאטה של "אני מתאמן וצריך לאכול נכון", אני מרגיש גרוע ומחסל עוד שבע שקיות. אז כדי לשרוף את הקלוריות, אני יוצא לרוץ במסלול שמקיף את העיר שלי. ככה נשרף לי חצי יום. אני בולע כמה כדורים והולך לישון.
מובן מאליו מהתיאור הנ"ל, שקשה לי עם בחורות. אז הנה סיפור קצר על כמה זה קשה לי (מסיפורים אני חושב שזה קשה לכולם לא? אני מתנחם בזה לפחות).:
אמרתי לעצמי: חסל סדר במבה
ביום מאוד אינטנסיבי במעבדה בה אני עובד, אחרי 12 שעות על הרגליים, כשהברכיים כבר בקושי החזיקו אותי עומד, נעלתי את הדלתות של המשרד. יצאתי מהבניין, אמרתי שלום מחויך לשמעון השומר בכניסה, התיישבתי באוטו, התנעתי, הסתכלתי במראה - ונזכרתי שלא אכלתי כלום כל היום. הוצאתי שקית של במבה מהתיק שזרוק במושב האחורי תמיד, ואז, לא יודע מאיפה זה בא, הסתכלתי על הבמבה ואמרתי לעצמי: חסל סדר במבה, אני הולך לאכול במסעדה איכותית. הגיע הזמן שאני אפנק את עצמי.
נסיעה של 20 דקות, החנתי את הרכב בחנייה הכי קרובה שמצאתי, כי הרגשתי שאם אני אלך יותר מ-200 מטר אני אתמוטט. נכנסתי, המארחת חייכה חיוך מזוייף ובקול מתחנחן אמרה "ברוך הבא, מר..." ונדה הצידה עם הראש קלות כדי לתת לי הזדמנות לענות. "פניני. אבל את לא תמצאי אותי ברשימה. זאת היתה החלטה ספונטנית לבוא לפה".
הטון שלה התחלף ל"אוווווקיייי" וחיוך מזוייף. "אני אראה מה אני יכולה לעשות. שולחן לאחד?"
"כן, אני לבד, משמע אחד, אז שולחן לאחד", חייכתי חיוך שרמנטי שעבדתי עליו מול המראה באוטו כדי להסוות את אי הנעימות.
היא חזרה אחרי 30 שניות ואמרה בהתנצלות "תראה אין לנו שולחן לאחד. אבל אתה יכול לשבת על הבר אם אתה רוצה".
"נהדר, על הבר יהיה מצויין. תודה".
היא הראתה לי את הדרך ואני התיישבתי מול הברמנית ה...כוסית? אני לא אוהב את המילה הזו. נקרא לה הברמנית עם העכוז הנאה.
"ערב טוב אדוני, קוראים לי יעל והנה תפריט".
טוב אז נקרא לה יעל. היא הגישה לי תפריט מהודר יתר על המידה. "תודה יעל". חייכתי.
"אם אתה רוצה המלצה, אני כאן כבר שלוש שנים ואכלתי את כל מה שבתפריט. משהו לשתות?"
"כן. סאד'רן קומפורט בבקשה. שתי קוביות קרח".
"אווו, בחירה טובה, אני אמזוג לי גם אחד. בדרך כלל אף אחד לא מבלה איתי פה על הבר", אמרה וקרצה. מזגה שתי מנות כפולות, הרימה את הכוס שלה, וחיכתה לי להרים כוסית עם חיוך. הסתכלתי על הכוס, קימטתי את המצח, לקחתי את המפית עליה ישבה הכוס וניקיתי את השוליים במהירות. "אני מתנצל, יש לי בעיה קטנה עם העניין הזה", זעתי באי נוחות.
היא הרימה גבה עם חיוך רחב, "יש לך בעיה בהחלט מר..?"
"אייל, ואני מר רק בחשבון הפלאפון שלי". הזמנתי נתח אנטריקוט עם בטטה וקישוא מקורמלים וכמובן סלט גדול, כי ירקות זה בריא. בכל הזמן הזה, בין מזיגת כוס יין להכנת קוקטייל זרחני, כי אחת המלצריות ביקשה, יעל עמדה מולי כל הזמן ושוחחנו בנעימות. דרך הראי שעל הבר מולי הסתכלתי עליה מאחורה.
"אתה בודק לי ת'תחת כל הערב. מוצא חן בעיניך?"
אחרי שעה וחצי של ההמתנה לאוכל והאכילה עצמה. היא פנתה אלי ואמרה "לא יכולתי שלא לשים לב, אבל אתה בודק לי ת'תחת כל הערב. מוצא חן בעיניך?"
"אה... אני מתנצל, ממש סליחה, אני ממש טמבל", הסתכלתי לצדדים בנבוכות. "אני באמת מתנצל.." ככה איזה שמונה פעמים. קמתי והלכתי לשירותים. שטפתי ידיים איזה עשר דקות.
כשחזרתי הצלחות פונו ורק כוס חדשה מלאה בנוזל הזה שאני אוהב, עם שתי קוביות קרח טריות, ישבה על הבר. התיישבתי שוב. יעל ניגשה אלי. "אני מקווה שלא גרמתי לך לחוסר נעימות, פשוט, אתה חמוד".
הסתכלתי עליה. היא מתחילה איתי? אויי ואבוי. אני הולך להרוס את זה בתוך עשר שניות. ספרתי עד עשר. הפסקתי אחרי שמונה. היא קטעה אותי. "אני מסיימת את המשמרת שלי עוד..."הרימה את היד הסתכלה על השעון שלה. "חצי דקה. רוצה להמשיך את השיחה על קפה?".
אוייש, זה יהיה ארוך הפעם. "כן, למה לא, אני אחכה לך שתתארגני". קמתי והלכתי שוב לשירותים לשטוף את הידיים שלי. חזרתי, שילמתי ושמתי טיפ יפה בכוס של הטיפים.
החרדה הזו תהרוג אותי
היא הציעה, אז נסענו אלי. הכנתי קפה איכותי וישבנו ודיברנו בנינוחות איזה שעה. כל הזמן היא נצמדה אלי יותר ויותר על הספה. עד שהיא נשענה קדימה ונישקה אותי. הרגשתי כל כך מזועזע. נישקתי אותה עוד שבע פעמים. קמתי והלכתי לחדר השינה שלי לקחת את הכדורים שלי שיעזרו לי להירגע. החרדה הזו תהרוג אותי. הרגשתי את הלב שלי דופק יותר מדי מהר. מזל שאני בכושר.
היא כנראה הבינה אותי לא נכון. היא עקבה אחרי לחדר ההשינה והטיחה אותי על המיטה, התיישבה עלי והתחילה להפשיט אותי. היא עצרה רגע, הסתכלה לי בעיניים מקרוב ולחשה "הגיע הזמן לא? אחרי ארבע שעות של מתח".
מתח? איזה מתח? בכלל לא חשבתי על זה. הרגשתי מלוכלך.
בכל הזמן שעשינו את המעשה, הליקוקים, המציצות, הנשיקות וכמובן ה... חשבתי רק על דבר אחד, איך אני מפסיק? כל המיצים האלה, הזיעה, והערבוביה של הריחות. זה רק גרם לי ליותר ויותר הרגשה מזוהמת. עד כדי כך, שכל פעם שסיימתי סדרה של שמונה פעולות, הייתי חייב להתחיל אחת חדשה. באקסטזה הלא בריאה הזו, השתדלתי לספור בלב כדי לא להפחיד אותה עם המחלה שלי.
אחרי שסיימנו, היא שאלה אם היא יכולה להיכנס להתקלח. אמרתי שכמובן ושיש מגבת נקייה בארון במקלחת. היא נכנסה להתקלח. אני נשארתי שכוב על המיטה מחכה בקוצר רוח שתצא, כדי שאוכל להיכנס. היא יצאה ונתנה לי נשיקה, שנמשכה לרצף של נשיקות. התנתקתי ממנה לפני שאתחיל את הלולאה הבלתי נגמרת הזו שוב ונכנסתי להתקלח.
כשיצאתי היא כבר לא היתה. היא השאירה לי רק פתק קטן על הכרית עם המספר שלה ו"תתקשר, היה כיף במיוחד. לילה טוב'"
קיבלתי הרגע מספר של בחורה? זה לא קרה לי כבר כמה שנים. התחלתי להרגיש לא טוב. לקחתי כדור והלכתי לישון, עייף מאירועי היום.
למחרת, יעל יושבת עם המלצריות במסעדה לפני תחילת המשמרת. הכל מוכן לקבלת לקוחות, והן יושבות על הבר ושותות קפה. "נו יעלי, מה עם הבחור הזה שראיתי אותך יוצאת איתו מפה אתמול? הוא היה ממש חמוד".
"לא יודעת, השארתי לו את המספר שלי, נראה אם הוא יתקשר, בחור כמוהו לא היה לי הרבה זמן". היא חייכה בחצי מבוכה.
רות, הברמנית השנייה, קפצה: "מה הוא היה עד כדי כך טוב?".
"אתן לא מבינות.. זה הרגיש כאילו הוא לא יכול להפסיק, כאילו הוא ממוגנט אלי. זה היה חייתי, חסר מעצורים, פראי".
"וואו, אז את רוצה עוד..." רות הסתכלה עליה במבט ממזרי.
"כן! אבל היה משהו אחד מוזר. הוא ירד לי במשך ה-מ-ו-ן זמן, תוך כדי מלמול משהו. ואז, אחרי שסובב אותי וחדר אותי סוף סוף, שמעתי מה הוא אומר. הוא ספר כל פעם עד שמונה, מוזר, נכון?"
האימייל של א.
לפנייה לכתב/ת 
