טוב שיגרש רוע
שנה אחת משימתית של התבוננות אחראית בילדים סביבנו היא כל מה שדרוש כדי לשנות את אווירת האלימות נגדם
ילדים שלי,
השנה הנוראה הזו כבר תכף עוברת. שנה איומה, רעה ונוראה. כמוני, גם אתם כבר לא יכולים לראות ולשמוע את הקולות הצורמים ומצמררים שליוו בתשס"ח ילדים והורים בשכבם ובקומם, ובלכתם בדרך, נוגעים באימה ובפחד הכי כמוסים שלכם.
כהורים ידענו שבקצוות הבלתי אפשריים, במפגש שבין קצה השפיות הנושק לטירוף, גם הורים עלולים לפגוע בילדים שלהם. ידענו וטשטשנו לעצמנו את הידיעה. ידענו והכחשנו שאפשר לראות את זה. זה בטח לא קורה כאן, בבית הזה, אצל השכנים השקטים האלה. זה קורה, בטח, אבל מעבר לים. במרתפים חשוכים, אצל נאצים לשעבר.... מוכרח שיהיו נאצים לשעבר.
והנה זה קרה בבית-שמש, ואחר-כך בירושלים. אצלנו ממש. אבל זה לא באמת אצלנו, זה "אצלם", אצל "ההם" המוזרים האלה, לובשות גלימות הצניעות והמתפללות אל אל לא יושיע... מה לנו ולהן? מטורפות שכאלו.
תינוקות מאושפזים בבתי-חולים עם שברים בגפיים ובגולגולת כבר לא תופסים בתקשורת, זה כבר לא ממש ניוז. במיוחד שמדובר בזוגות צעירים יוצאי ברית-המועצות, אוזבקיסטן (וכולם יודעים שהיבוא משם מוסלמי, בחסות חוק השבות), אז איך זה בכלל קשור אלינו?
עד שבין צרפת לנתניה, עבור דרך מודיעין, נחשף הנורא מכל במבחן התוצאה, ועוד שתי אמהות הטביעו באותו השבוע את הילדים שלהן ונדמה שכבר אי אפשר להכיל יותר והטלפונים של משרד הרווחה קורסים מדיווחים על חשדות להתעללות בילדים.
ילדים שלי, ילדים שלנו,
לא יהיה נכון לומר לכם שדברים כאלה לא יכולים לקרות. לא יהיה נכון לספר לכם מה שסיפרו לנו, שאבא ואמא הכי בעולם אוהבים את הילדים שלהם ולא יכולים לפגוע בהם. מאד היינו רוצים להמשיך את מסורת דיבורי הסרק האלה, אבל אתם חשופים בדיוק כמונו לאמת מן השטח, ולא היינו רוצים שתבוזו לנו על שקרים כל כך טפשיים.
כן, זה קורה. וזה וודאי קורה הרבה יותר ממה שהיינו רוצים לחשוב, והרבה יותר קרוב ממה שהיינו רוצים להאמין. זה אולי קורה למישהו בכתה שלכם, בתנועה, בחוג במתנ"ס. אולי לא עד כדי כך, וודאי רוב המקרים לא יגיעו לכדי רצח, אבל כל ילד שחוטף מכות או השפלות או עונשים חמורים אחרים מן ההורים שלו – הוא ילד שצריך להציל.
ובכוחנו לעשות את הדבר הזה. אתם (הילדים) ואנחנו (ההורים) יכולים להחליט לעצמנו שבשנה הקרובה, תשס"ט, נהיה מן משמר אזרחי חשאי בסביבה הקרובה לנו. אם אנחנו יודעים על ילד שמישהו בעולם מרביץ לו (ילדים אחרים, מורים, מדריכים, הורים) נספר על זה למבוגר אחראי ואם הוא לא יעשה כלום נספר על זה למבוגר אחר, עד שזה יעזור.
שנה אחת משימתית של התבוננות אחראית בילדים מסביבנו זה כל מה שדרוש כדי לשנות את אווירת האלימות נגד ילדים. יותר טוב שתהיה שנה של הצפה בתלונות שווא או בספק חשד, כדי שכל ההורים ייזהרו יותר בהתנהגות שלהם. ואחרי שנה אחת של הקפדה יתרה, דיווח לרשויות ואחריות אישית על הילדים של כולנו, יהיה כבר יותר קשה להסתיר את האלימות מאחורי דלתות.
והכי חשוב, ילדים שלנו, שתזכרו: כל הילדים טובים, רוב המבוגרים טובים, והרבה טוב מגרש בקלות מעט רוע.
לפנייה לכתב/ת 
