אסכולת דודלי

"איפה המפתח?" כך קראו לפרק בסדרת הילדים "רגע עם דודלי", ששינה את פני הלשון העברית. הפרק הגורלי שודר בשלהי דצמבר 1978, בשיא הצלחתה של הסדרה הלימודית. בפרק, אחד מגיבורי הסדרה, חביתוש, לקה פתאום באלם ובשיתוק. חביתוש היה רובוט פרימיטיבי מדבר ומזמר, שגופו חבית ופומפה, וראשו הדאדאיסטי הורכב מדלי ומברשת. דודלי, הבעלים של חביתוש, הוכה בהלם.

לו יכלו, היו הצופים הצעירים מגלים לדודלי שפיסטוק, השכן המוזר שלו, הוא זה ששיתק את חביתוש, כשנטל את המפתח של הרובוט כדי למתוח בעזרתו את הקפיץ של עכבר הצעצוע שלו, ואז קבר את הגניבה באדמה. אבל השבח לאל, שתי דמויות התגייסו למשימה והצליחו להשיב את האבידה לבעליה: אדון ששון, בוראו של חביתוש, ורגע, ילד-בובה שהתגורר אצל דודלי.

מטבע לשון

המשפט "לא לוקחים מפתח של חביתוש בלי רשות של רגע ודודלי" נולד בפרק ההוא, נחקק בספר דברי הימים של הקאלט העברי ולא בכדי. "הבית של פיסטוק" היתה צבעונית יותר, "פרפר נחמד" היתה ארוכה יותר אבל "רגע עם דודלי" היא סדרת הטלוויזיה האהובה ביותר של הטלוויזיה החינוכית, כך לפחות הוכתרה ב-2006, בשיאן של חגיגות ה-40 לטלוויזיה החינוכית.

חביתוש. שלוש פומפות, דלי ומברשת (צילום: מתוך הדי.וי.די)

בת שש שנים בלבד היתה "רגע עם דודלי" כשהלכה לעולמה ב-1981, ומאז הוגלתה באריסטוקרטיות מהטלוויזיה. לאחרונה ניתן היה לצפות בה ב-VOD, או לפחות בתוכניות ששרדו את ערכי השימור הקלוקלים של החינוכית. עכשיו, יוצא לחנויות הדי.וי.די שלה.

רגע אחד

'על השם!'

- 'איזה שם'?

- 'השם שנתתי לך!'

- 'איזה שם?'

- 'רגע'.

שוב שתיקה. שלוש או ארבע פעמים זה הלך ככה. עד שהיא הבינה ואמרה: 'שם מצוין!'".

פיסטוק ורגע. שכן מוזר וילד-בובה נטוש שאומץ

"'הבית של פיסטוק', היתה תוכנית בידור. 'רגע עם דודלי' היתה תוכנית חינוכית, הראשונה מסוגה", אומר הררי. "'דודלי' עלתה לשידור כשמשרד החינוך הודיע לנו על צורך שהתעורר בסדרה של תוכניות טלוויזיה לגיל הרך. מכל הרעיונות שהעלינו, מצא חן בעינינו רעיון של סדרה שנמצאת על הגבול בין מציאות לדימיון, על איש שגר לבד ויש לו חנות שהיא מקום אליו יכולים להגיע כל מיני אנשים. ואז בא הרעיון שיחייה איתו בּוּב, וככה נוצרה 'רגע עם דודלי'".

"באותה תקופה", המשיך הררי, "אם אמרו על משהו שהוא 'לילדים', התכוונו שהוא ברמה ירודה. המטרה שלנו היתה לא להתיילד, אלא לדבר לילדים בגובה העיניים. את ציפי מור ליהקה יעל גרף, שביימה יחד איתי. בשלמה ניצן בחרה שושנה צחור. היה לנו צוות קבוע עם סבתא שבאה לביקור, דוד, שכן וילדים".

הכי כדאי להיות...

"מי שקטנה ומתוקה אז מוותרים לה", אומר אחד משירי התוכנית, "אבל הכי כדאי להיות גדולה, להיות גדולה, להיות גדולה". "רגע עם דודלי" אולי נראתה קטנה ומתוקה אבל אף אחד לא ויתר לה. העשייה שמאחוריה הכבידה ראש מאוד.

למרות הצורך בה, התוכנית לא עלתה לשידור בחיפזון. צוות התוכנית בנה אותה על יסודות של סילבוס, שנבנה במלאכת מחשבת בסיוע מומחים שקיבץ משרד החינוך משלוש האוניברסיטאות הגדולות. ילדי גן צפו בה בחברת פסיכולוגים. הקרקע הדידקטית והטלוויזיונית נחרשה היטב לפני הפעם הראשונה בה נראה דודלי על המסך.

ההיסטוריה לא חוזרת

שושנה צחור היתה גננת ומורה, ואז מפקחת שנחטפה על ידי משרד החינוך לעשות טלוויזיה, וכשרון ההפקה שלה הוליד לא מעט תוכניות מופת לילדים.

"כן. הוא כתב תסריט אחד ואחר כך לא המשיך. כשכותבים לילדים זה צריך להיות גם מעניין, גם יפה וגם נכון. זה נורא קשה לכתוב לילדים. אבל הוא הותיר את חותמו על התוכנית. הוא זה שהמציא את השם 'פיסטוק'".

למה כל כך מעט תוכניות?

"באמת ל'פרפר נחמד' המקורית היו 180 תוכניות ופה 25. היו הרבה סיבות אישיות והפקתיות. כל תוכנית דרשה כל כך הרבה השקעה ומחשבה מוקדמת, והצוות לא עמד בזה כי עשינו כבר עוד דברים כמו 'פרפר', 'הבית של פיסטוק' וגם 'רחוב סומסום'. לדאבוני, הכל מתחיל ונגמר במשאבים והטלוויזיה הלימודית אינה עתירת משאבים.

"אני לא רואה הרבה טלוויזיה. אבל כשאני רואה, נורא כואב לי הלב לראות את התוכניות שעושים היום, אני מהדור הישן".

• קטעים נוספים של הטלוויזיה החינוכית בערוץ הנוסטלגיה של ynet.