גיבור על חלשים

רומנים גדולים רבים הם אלו שסיפרו לנו סיפור לאומי מאוד משמעותי, תוך כדי ששזרו בו גם סיפור אישי מאוד משמעותי. הם העמידו אותם זה מול זה, עימתו אותם, ובאמצעות המבע, הנראטיב ועוד אי אילו אמצעים נתנו לנו זווית חדשה על האירועים, פרשנות רגשית. ניערו אותנו, טלטלו אותנו, גרמו לנו להבין משהו שלא הבנו, שמו את הכל בפרספקטיבה, ניפצו את הפרספקטיבה.

ס.יזהר עשה את זה למלחמת העצמאות עם "ימי צקלג". עמוס עוז ב"סיפור על אהבה וחושך" עשה זאת לתקופה ארוכה יותר, והרומנים היותר מאוחרים אף ניסו להתמודד עם מלחמת המפרץ, פיגועי החמאס

 וכיוצא בזה. זו בעצם כוחה של הספרות, כך היא מספרת לנו את החיים שלנו כפי שהרגשנו אותם, כפי שחווינו אותם, כפי שניסינו לנתח אותם, היא עושה זאת עבורינו.

28 שנים ברומן אחד

אמיר גוטפרוינד לקח על עצמו ב"בשבילה גיבורים עפים" משימה מאוד יומרנית: למפות את הנראטיב הלאומי באמצעות האישי החל ממלחמת ששת הימים ועד לרצח רבין: 28 שנים מסחררות מאירועים שכל אחד מהם, מהגדול והגרנדיוזי ועד למינורי יכול להיות (ולפרקים אף היה, אצל סופרים אחרים כמובן) רומן רחב יריעה בפני עצמו.

כן השיגור של גוטפרוינד הוא שכונת פועלים בחיפה, שם עושים את דרכם מספר חברים החל מבית ספר היסודי, דרך כל שלבי ההתבגרות, השרות הצבאי והחיים אחר כך. במרכז העלילה עומדים אריק וחבריו: יורם שהופך להיות איש עסקים מפוקפק, בני שהופך לעורך דין בעל אג'נדה מזרחית, ציון, גדעון, שהופך להיות הרבה דברים - מתנחל, מתחתן סדרתי, אדם בחיפוש מתמיד - ומיכל, אחותו הצעירה של בני, שמתחילת הספר מפתחת יחסים מיוחדים עם אריק. נזרעים שם זרעים של סיפור אהבה גדול שלא מתממש.

שוב חולפים כמו סרט נע

גוטפרוינד מעמיד סרט נע של דמויות: חברים, אהובות, בני משפחה, שכנים, את חלקן אנו מצליחים רק למשש, את חלקן אנו מאמצים בחום, כמו דוד פרץ, איש שהמוות ההמוני רודף אחריו לכל מקום. כשהחללית הנראטיבית יוצאת לדרכה, אנו מתקדמים לאט על ציר הזמן, לפעמים לאט מדי. אנחנו גדלים עם הגיבורים, ולרגע לא מתנתקים מהקונטקסט הציבורי לאומי; אם זו זכייה באירוויזיון, ביקור דיפלומטי חשוב או רצח שעשה כותרות. אנחנו מקבלים תזכורות כדי שהרכבת לא תצא מהמסילה, למרות שהיא נוסעת בכלל במסילה מקבילה, לכן זה לפעמים, בשלב זה לפחות, נשמע מעט מלאכותי.

חיפה, חיפה, היא אמיתית (צילום: אדי גרשברג)

בחלק הראשון של הרומן אנחנו נעים בתוך סיפור התבגרות שגרתי, מכמיר לב, מלא דרמות קטנות וגדולות, אבל אנחנו עדיין בתחושה שהסופר ניסה להקיף אותנו במשהו גדול, לאומי, ואנחנו עדיין לא יודעים מה זה, למה אנחנו צריכים לאכול בכפית את הכרוניקות האלה? מה זה חשוב מי זכתה בגביע, מי זכה בבחירות, אם זה מוזכר רק במשפט אחד, מנותק מכל קונטקסט? במיוחד כשרוב הזמן לדמויות עצמן אין שום התממשקות אליהם, אין שום דעות נוקבות, אין שום זיקה לאומית, הן חיות רוב הזמן בתוך הבועה של עצמן.

איפה השבר?

השבר הגדול של ההתבגרות קורה בתקופת הצבא, וזהו אולי גם השבר הגדול של הספר. משהו עובר על הגיבורים בצבא. הם מגלים שם שהחיים כנראה זה לא מה שהבטיחו להם, משהו נשבר בהם, אבל אנחנו מקבלים ממנו רק רמזים מועטים. בעמוד 130 מבליחה לה לפתע פסקה משונה מנותקת מכל קונטקסט שמתחילה כך: "אתם אל תתנו לילדים לקרוא ספרי דנידין וחסמב"ה, כי יום אחד יכול להיות אוקטובר 1973, וילדים ילכדו במוצב המזח או בתל פארס ויאמינו שהעזרה קרובה". האם גוטפרוינד ניסה לומר לנו משהו מהותי, וזו הדרך בה בחר?

לאחר מכן, רק בעמוד 569 אנחנו מקבלים כתב חידה נוסף, בשיחה בין אריק לגדעון: "לפעמים אני מרגיש על עצמי שמה ששינה לי את החיים זו מלחמת שלום הגליל. לא יודע, מוזר, כאילו מהחבורה שלנו מי שהיה בחזית בפנים, המלחמה הזאת השפיעה עליו. ואני, אם לא המלחמה, אולי הייתי גומר הנדסת חשמל.. ואתה, לא יודע, אף פעם לא אמרת לי מה היה איתך במלחמה".

גוטפרוינד. ספר של פעם בחיים. (צילום: מוטי קיקיון) 

מעוראריק

אף אחד לא מספר לשני מה היה איתו במלחמה, למה היא ערערה אותו, למה היא היתה נקודת השבר שלו. זה לא שבתור קוראים אינטליגנטים אנחנו לא יכולים להקיש בעצמנו, אך בספר שמשתרע על פני 667 עמודים יש ציפייה לקצת יותר, אם לא מדמויות המשנה, לפחות מהגיבור הראשי אריק בעצמו.

הוא הרי מספר לנו כל דבר אחר בפרוטרוט; על הבחורות שהוא פוגש, על הפרויקטים שהוא זונח, אז למה הוא שכח דווקא את זה? אריק רוצה להיות סופר, אריק רוצה להיות מהנדס חשמל או ארכיטקט, אריק פותח פאב, אריק רוצה את מיכל. מה לא בסדר בעצם עם אריק? מה קרה לו במלחמה? מה היא בעצם עשתה לו? מה הוא ראה שם ששינה אותו?

התאחות ראויה

בכל זאת, הספר מצליח בדרך פלא לאחות את עצמו מתוך השבר הזה. בחלק השני רוב דמויות המשנה מוסטות הצידה, הן הופכות להיות סוג של נוף הכרחי, לא מעבר לכך, ואנו מתחילים להרגיש, להכיר, לאהוב יותר את אריק עצמו. הוא עדיין דמות תלושה, אובדת, אבל גבולות העולם שלו נהיים ברורים יותר, מוחשיים יותר, כך גם סיפור האהבה הלא ממומש שלו עם מיכל מתחיל לתפוס כיוון מפתיע.

גם הטוויסט הגדול שהעלילה עוברת לקראת סיומה הוא נכון והכרחי, ובמובן מסוים מצדיק את רוחב היריעה של הספר. באיזשהו אופן, מכוון או לא מכוון, שני המשפטים האחרונים של הספר הם סוג של גאונות אירונית, שלפתע שופכת אור מחודש על כל אותן כרוניקות, שבמהלך הדרך שאלנו לשם מה הן נחוצות בכלל. זה אחד הסיומים הקצרים, המדויקים, והחכמים שנתקלתי בהם בזמן האחרון.

ספר של פעם בחיים

סך הכל, בשבילה גיבורים עפים הוא הספר הכי מרשים ויומרני של אמיר גוטפרוינד.

הוא סוג של פסגה מסוימת, שלא ברור איך גוטפרוינד יבחר להמשיך ממנה, הוא סוג של ספר של פעם בחיים, כמו סיפור על אהבה וחושך שהוזכר בפתיח. הוא ספר שאמנם מתקשה לסחוף כל הזמן, אבל עושה זאת היטב בחלקו השני.

בכל זאת, עדיין נותר בו משהו בלתי פתור: הוא אמור היה להיות הספר הפוליטי הגדול של גוטפרוינד, הוא אמור היה להיות מעין כתב ביקורת של דור שלם, וכאן לטעמי השבר שלו: הוא לא מצליח להיות כזה, אלא רק במרומז, רק בהיחבא, זבנג וגמרנו. דומה שגוטפרוינד פחד מעט לתת אמירות נוקבות, חד משמעיות, על החברה בישראל, על ההיסטוריה, על המנהיגות. אין בו כל אשמה, כי מאוד נעים להיות בחיק המיינסטרים.

"בשבילה גיבורים עפים", אמיר גוטפרוינד, הוצאת זמורת ביתן, 667 עמ'