שווה אלף מילים: סליחות ומנהגים אחרים בתמונות

את מנהג 39 המלקות בערב יום כיפור אתם מכירים? מתי בפעם האחרונה השתתפתם בטקסי חג הסיגד? ראיתם פעם את טקס שריפת הפתיליות? ומתי צפיתם בטקס פדיון חמור?

הצלם יובל נדל, בן 56 מהוד השרון, בילה את ארבע השנים האחרונות בתיעוד מנהגים וטקסים יהודיים במעגל השנה. את הצילומים הוא אסף לספר חדש, שיצא לאחרונה, וכולל 118 תמונות בשחור-לבן. הספר, שנקרא "מנהג תפילה וטקס" ויצא לאור בפורמט אלבומי, עוקב אחרי הפרקטיקה של הדת החל מהסליחות בימי אלול וכלה בקינות של תשעה באב. בתווך נמצאים גם טקסים יהודיים שאינם מקובעים בלוח השנה כתפילות באתרים שונים, חתונות ולוויות.

בדברי המבוא מספר נדל כי את מסעו החל בל"ג בעומר התשס"ד (2004) במירון, בהילולה של רבי שמעון בר יוחאי. "יחד עם מאות אלפי החוגגים הגעתי למקום עם מצלמה", הוא מתאר. "הייתי סקרן להתבונן מקרוב ולחוות את אחד מטקסי הדת הגדולים והמרשימים שמתקיימים בישראל. נשביתי. בארבע השנים הבאות נסעתי ברחבי הארץ אל המחזות שיהודים מקיימים בהם את המצוות, הטקסים והתפילות".

סליחות בערב יו"כ. ישיבת "אור החיים" בירושלים, התשס"ו (צילום: יובל נדל)

בשיחה עם ynet הוא מספר לפני שנים ספורות פרש משירות בן 30 שנה בשב"כ. הוא מילא שם את אחד התפקידים, ובשנות ה-80' יצא ללימודי וידאו וצילום בניו-יורק. לאחר שסיים את לימודיו חזר לשב"כ בתפקיד צלם, בו עסק כ-15 שנה. "העבודה היתה פרקטית, ועסקה בדברים יומיומיים", הוא אומר, "לא עסקתי בצילום אמנותי וזה היה חסר לי. העבודה שלי בארבע השנים האחרונות לקחה לכיוון הזה".

ברכת כהנים בגדוד הנח"ל החרדי. מצדה, התשס"ז (צילום: יובל נדל) 

לדברי נדל, ברגע שהתחיל לצלם - זה הפך למין אובססיה, והוא הירבה בנסיעות ובקפיצות לכל מקום שבו מתרחש טקס כזה או אחר. לעתים ידע על האירועים מפרסומים שונים, אך ברוב המקרים דיווחו לו אנשים ש"גייס" כמקורות, אם להשתמש בלשון השב"כ. 

תשליך בחוף יפו. תל אביב, התשס"ה (צילום: יובל נדל) 

נדל מבהיר כי דאג לכבד את המצולמים, ולא הנציח עם עדשותיו מקומות ואירועים שאסרו עליו. "את הטקסים הדתיים מאפיינים הכבוד והיראה שרוחשים להם המקיימים אותם. הגעתי למקומות האלה כצלם, כמתבונן מהצד אך שותף לחוויה. ככזה גם קיבלו אותי, והיה לי חשוב לכבד את המעמד והקהל", הוא מסביר.

למרות ההצהרה הזו, היה מי שהזדרז להטיח בו ביקורת על צילומים שלכאורה נעשו שלא בהיתר, כמו חסידים שמקיימים את טקס ה"תשליך", הנהוג ביום השני של ראש השנה. אלא שנדל מסביר כי התמונות לא צולמו בחג אלא בימי חול, שכן ישנם חסידים הנוהגים לבצע את התשליך בין כסה לעשור (בין ראש השנה ליום כיפור), ולא בחג עצמו.

חסידי ויז'ניץ בהקפות של הושענא רבה. בני ברק, התשס"ו (צילום: יובל נדל) 

נדל מספר כי לא פעם נאלץ לחזור לטקס שכבר נכח בו, מאחר שהצילומים לא השביעו את רצונו להנציחאת תחושות הרגש והאינטימיות שמלוות את המאמינים. הוא מספר כי לטקס חביטת הערבות בהושענא רבה המתין שנה תמימה, אחרי שבפעם הראשונה היעדר תשומת לב מספקת הובילה לצילום לא מוצלח מספיק לדעתו.

מבין 118 התמונות באלבום, נדל מספר על כמה שמצאו חן בעיניו במיוחד. האחת היא תמונתו של חייל מילואים בזמן מלחמת לבנון השנייה שהמשיך להתפלל בזמן שהתותחים רעמו. הוא מספר: "זו היתה שעת בוקר והתקיים מניין של

שחרית. פתאום הגיעה פקודה בקשר לפתוח בירי וכולם אצו רצו לתותחים, ורק אותו חייל המשיך בתפילתו. היתה תחושה כאילו זה התפקיד שלו בכוח - להתפלל".

תמונה נוספת שמוצאת חן בעיניו במיוחד היא זו של אישה מתפללת במירון, ועיניה נשואות אל-על. הוא אומר כי התלבט אם להציג נשים בספר, ומציין כי היה מי שהמליץ לו לא לעשות כן. ואולם, בסופו של דבר החליט שלא להדיר את מקומן של הנשים בחברה, שלדבריו מוצגות באופן "מכובד מאוד".

"המחלוקת בין חילונים לדתיים הקיימת בארץ שנים כה רבות נובעת גם מאי-הרצון ומחוסר העניין של שני המגזרים הללו להכיר האחד את השני", כותב נדל בסיכום דברי המבוא. "אם התצלומים האלה יתרמו ולו מעט לקירוב הלבבות בעקבות חשיפת היבט יפה זה בעולמן של מקיימי המצוות והמסורת הדתית בישראל - אבוא על שכרי".