שי לחג זה כבר מזמן לא מתנה

לפני שנים רבות היה חג ראש השנה מביא עימו מנהג משונה: אנשים נהגו לשאול זה בשלומו של זה, להתעניין בחברים שעמם לא התראו מזמן ולחדש קשרים. במסגרת ההתעניינות והחידוש התקשורת נהגו הללו לאחל זה לזה "שנה טובה", ולהוסיף ברכות אישיות המתאימות למצבו של המבורך, כגון "שנת הצלחה בעסקיך", "בריאות טובה" ועוד כהנה וכהנה איחולים מן הלב.  

גם על עולם העסקים לא פסח מנהג נאה זה: מעסיקים נהגו לכנס את עובדיהם לברכת "שנה טובה" קולקטיבית, לבקש מן המזכירה להשיג להם בטלפון עמיתים, ספקים ולקוחות היקרים לליבם, ולאחל להם כל טוב. המהדרין טרחו ורשמו בכתב ידם גלויה נאה לחבר נשוא ברכתם, ואף הוסיפו מדי פעם ריבה תוצרת בית, או צנצנת דבש סמלית המבטאה את מתיקות החיים שהם מאחלים לזולתם.

מכונת התלושים הממוסחרת

אלא שאז החלה מכונת השיווק המשומנת של "המתנות לחגים" לפעול את פעולתה הדורסנית. במקום איחולים מהלב - תלושי חג. במקום לחיצת יד אמיצה - מייל סדרתי אלמוני המופנה אל "undisclosed recipient", ובמקום מתנה אישית מלב אל לב - סט כלים/ מגבות/ בקבוקים במארז שי מפואר ואנונימי. הגולם ניתק מיוצרו, איבד את משמעותו הראשונית, והינה הוא מתקיים קיום עצמאי חסר פשר. תעשיה שלמה החליפה את הרגש הפשוט והאמיתי של איחולים מחבר לחבר.

הדברים הגיעו עד לטירוף מערכות של ממש: המנהל, שולח המתנה, אינו ממש יודע למי היא מיועדת. מישהו ממחלקת כוח האדם מקבל תקציב ומשגר את המארז לכל העובדים שברשימת התפוצה (שאולי עודכנה מאז השנה שעברה, ואולי לא).

ערך המתנה, במקום "איש כאשר ינדבנו ליבו", הופך להיות נושא במשא ומתן בין ההנהלה לוועד. עצם משמעותה של המילה "מתנה", אותו מחווה לבבי שנותן האוהב לאהוביו, הולכת לאיבוד ומתמסחרת לדעת.

אין מתנה? תובעים

סוכני מכירות וספקים תובעים (!) ממקבלי השרות מתנות לחג, ובאים איתם חשבון אם המתנה אינה גדולה ויקרת ערך מזו של השנה שקדמה לה. ככל שערכה הכספי של המתנה גדל, כך קטן הערך הרגשי האמיתי העומד מאחוריה. למעשה כבר מזמן העבירו המנהלים - שליבם נעשה גס בתהליך ההענקה חסר הערך - את כל תהליך בחירת המתנה, אריזתה ומשלוחה - לידי חברות מסחריות, החסרות כל אינטרס מלבד האינטרס - הלגיטימי כשלעצמו - לעשות כסף. הרגש הפך לתעשייה, והכוונה הטובה - לציניות. 

גרוע מכך: עורכי דין ויועצים משפטיים מפיצים בכלי התקשורת פרשנות של חוקי העבודה, הגורסת כי מעביד, החדל להעניק מתנות לעובדיו כפי שנהג בעבר, מסתכן כיום בתביעה משפטית! עד כדי כך הגיע הסירוס המוחלט של רעיון הענקת מתנה או ברכה לחג. כמובן שהמסקנה היחידה ההגיונית המתבקשת מסיכון משפטי זה, היא להימנע מלכתחילה מהענקת מתנות שכאלה, המשעבדות את נותנן למקבלן.

לגלם את ה"מתנה" בשכר, ולתת מתנה

בתפקידי השונים כמנהל נהגתי להדפיס לקראת החג במדפסת המשרדית שלי מכתב אישי פשוט, שנשלח לרשימה של 300-400 אנשים יקרים ללבי מקרב האנשים המקורבים לארגון. נהגתי לחתום אישית על כל המכתבים, שבירכו אנשים אלו בברכה אמיתית שבאה מעומק הלב.

שמחתי לקבל מאות תשובות ממכותבי, ששמחו לקבל מכתב אחד אמיתי, בתוך שלל מכתבי הפלסטיק ואתנני השגרה שהציפו אותם מדי חג. האם כתיבת מכתב אישי כזה כרוכה במאמץ? כן. אבל האם האנשים הללו אינם ראויים למאמץ שלכם?

יתכן שאנחנו חיים בתקופה צינית, בה שום רגש אינו בעל ערך עוד. וייתכן שזוהי דווקא ההזדמנות שלנו להחזיר להענקת המתנה את כוונתה המקורית.

את הערך הכלכלי שכבר הקצבתם למתנות, אל תגזלו מהעובד. קבעו אותו כחלק משכרו הכולל, ותשכחו ממנו. עכשיו, חזרו לכוונה המקורית, הכוונה שבלב. ודרך אגב, מדוע נכון שמעסיק יתן מתנה לעובדיו, ולא נכון שעובד יעניק מתנה למעסיקו?

יתכן שהדברים שכתבתי כאן יכעיסו כמה מנהלים של חברות לשיווק מתנות לחגים, וכמה יבואנים של מתנות כאלה. יתכן וכמה ספקים יעקמו פנים. אבל מי שבאמת יקר לליבנו, ומי שיודע להעריך רגש וידידות אמיתית, יודו לנו על סיומה של הצמדת מדד הידידות למדד יוקר המתנה.