מתנחלים, עורו

האם יתכן כי הפיגוע האומלל שבוצע בפרופ' שטרנהל התאפשר בין היתר בשל העובדה כי מנהיגי הנרדפים והמגודפים על ידו לא סיפקו להם כלים אקדמיים, תרבותיים או תקשורתיים להתמודד עם דבריו?

שלא אובן לא נכון. אין לי ספק כי הנהגת הציונות הדתית והימין הישראלי הנן הראשונות לגדף ולגנות אלימות מסוג זה, ובצדק. אך בעקבות הפיגוע, ניתן לשאול: האם אין הרס עצמי באסטרטגיית הפעילות של הציונות הדתית, זו שאינה מתעלת את בניה לעבר האקדמיה החילונית והתקשורת המרכזית ונוקטת בסגירות עצמית ובהתנתקות קבוצתית? דווקא בעיתוי זה, יש לחשוב כל אחריותה של הציונות הדתית על עיצוב דימויה הציבורי בחברה הישראלית.

נכון, אין קבוצה שנואה ומגונה יותר מ'המתנחלים' בשיח התקשורתי, התרבותי והאקדמי בישראל. מספיק היה לחקור את הסיקור שקדם ליישום תוכנית ההתנתקות על מנת ללמוד זאת. רוב רובו של הסיקור הזהיר מפני סרבנות המונית, פוטש צבאי, מרי אזרחי ומה לא. מעטים שניסו להחדיר לדיון מבט על השלכותיה הביטחוניות של התוכנית, והיו דווקא חילונים גמורים (כמו בוגי יעלון או אבי דיכטר) בקושי קיבלו זמן מסך. פרסומים שהפכו ל"טקסטים מכוננים" היו הספר "אדוני הארץ", דו"ח המאחזים של עו"ד טליה ששון והסדרה "ארץ המתנחלים", אותה הגדיר לא אחר מתום שגב כ"מסע מצולם (בו) מציג חיים יבין את המתנחלים כבני כת קנאית, מטורפת, גזענית, מתועבת, אלימה ומסוכנת, מקוממת ומייאשת יותר מכפי שנראו אי פעם בסרט ישראלי". תחושות הדחייה, ההתכנסות וההסתגרות של המתנחלים נוצרו בצדק. הצגתם המתמשכת היא כהצגת מקור כל רע בחברה הישראלית.

כך לא יוצרים התחברות

נכון, צה"ל נתפס כזירה שיש לתעל אליה את הנוער. אך גם שם נעשה הדבר לצד שלל התניות של מסלולים נפרדים וייחודיים. כך לא יוצרים התחברות. זו תרומה נטו להתנתקות חברתית.

על מנהיגי הציונות הדתית להבין, עד כמה שהדבר נתפס בעיני כמה מהם למפחיד ומאיים, כי אם ברצונם למתן את הדימוי הציבורי שלהם בקרב החילונים, עליהם לשלוח את בניהם ובנותיהם לזירות הרלבנטיות. ואלה, מה לעשות, כבר לא זירת ההתיישבות וגם לא הזירה הצבאית. דעת הקהל מעוצבת כיום בעולם התקשורתי, החברתי-תרבותי והאקדמי. במילים אחרות – בדרך אל הפנתיאון צריך ללמוד לא מעט מהקיבוצים. הם, שהיו לכל היותר שלושה אחוז מן האוכלוסייה, זכו להשפעה תרבותית-אינטלקטואלית עצומה. זאת בשל הבנתם כי את סמינר הקיבוצים יש לייסד ליד שכונת תל ברוך, את תיאטרון צוותא בלונדון מיניסטור באבן גבירול ואת גלריית הקיבוצים לא רחוק מקפה כסית. אפשר גם ללמוד משלום עכשיו ומקבילותיה – בכספי התרומות השתמשו כדי לשלוח את המזוהים עמם ללימודי דוקטורט במיטב האוניברסיטאות הבריטיות, על מנת שישתלבו באוניברסיטאות הישראליות עם שובם כמעצבי השיח האינטלקטואלי.

עם פרופ' שטרנהל, שכינה את המתנחלים בכמה ביטויים אנטישמיים – ניתן להתווכח בשפתו שלו. ולא חסרות דרכים ללמוד שפה זו. אך כל עוד הישראליות החילונית-מרכזית תיתפס כדמון שיש להתרחק ממנו, להחרים את עיתוניו ולהתבצר מפני תרבותו – תפיסת הציונות הדתית בחברה הישראלית לא תשתנה.

יש גם מקום למתן את ההתנשאות. גם אם העגלה של החילוניות הישראלית ריקה (והיא לא) – הרי זו העגלה שתקבע כאן בסופו של דבר את גבולות הארץ ותעצב את תרבותה. אין ברירה, לפעמים צריך לקחת טרמפ גל עם עגלון כזה.

ד"ר אודי לבל, מרצה בכיר לפסיכולוגיה פוליטית במכללת ספיר ובמרכז האוניברסיטאי באריאל