סבתא תקווה ומלחמתה בציניות
בתוך לחץ הפרנסה, הריצות, הסלולרי, הקשיים בזוגיות - טוב שיש סבתא פולניה אחת, קצת נודניקית, שמכניסה את החיים לפרופורציות. הפסיכולוג גיל ונטורה מגיש לכם אגדה מודרנית לראש השנה
"חמודה שלי, תפוחי אדמה חותכים לקוביות, לא לפרוסות".
אורטל הניחה לסבתא תקווה ללטף את ראשה "עם הסכין הגדול, חמודה. הקטן זה בשביל התפוחים", בניגוד למנהגה הבועט, דממה אורטל וצייתה. הליטוף היה יותר מדי נעים.
לעיתים, בהשכמת בוקר לא צפויה, היו הזמנים מתערבבים בה. נדמה היה לה שנזיפות בגרמנית חדה מאיצות בה לקום, בהלה שהפכה לשלווה, כשנוכחה שאלו טרוניות הבוקר של הנכד. דניאל הוא בן 16 ודמו רותח. הנערה הבהירה שאיתו מטלטלת אותו כיאות, וטוב שכך. כוויה קטנה מחסנת את הלב. ילמד הנער לטפל באש ויתחזק.
שלמה, בנה הבכור, ניצב בפאתי החצר ומשל ביד רמה בשלושה פועלים. "היום גומרים את הגדר הזאת. יאללה, עוד חמש שעות חג!" היא התבוננה בו, וחמלה הציפה אותה. סבא נפטר במפתיע ושלמה היה צריך לכבוש לו את מקום הגבר. גם אם לעיתים זעק יתר על המידה, הוא לא הפנה עורף לתפקידו. הוא היה היחיד שחסכה ממנו את מרבית תוכחותיה. שלמה צריך עכשיו את ידיה התומכות, ולא את שבט ביקורתה. היא קרבה אליו בקול רך "שלוימה, בוא ועזור לי לרגע". הוא פסע לקראתה בצעדי דב מגונן. "מה, אימא?" היא המתינה עד שיצאו מטווח השמיעה, תחבה יד לכיסה והוציאה כנגדו שלושה שטרות מקופלים. "תן להם, תן. מתנה לחג".
"אימא, זה שלוש מאות שקל! לא חבל? גם ככה קשה עכשיו".
"אני לא נותנת בשביל עכשיו. זה בשביל אחר כך".
הוא היה אסיר תודה על כך שלא ציטטה שוב את מורשתו של אבא: "תהיה לארג' בדברים הקטנים וקמצן בדברים הגדולים". הוא ידע שהכלל הזה שיחק לטובתו שוב ושוב, אבל העדיף להשמיעו במפורש מעט ככל האפשר. הוא קיבל מהם גישה שפויה ונטולת אשמה בנוגע לכסף, והצר על כך שדורין אחותו לא השכילה לרתום את התבונה הזאת למהלך החיים ההזוי שלה. בבוא השעה, סביר שסבתא תקווה תטיל עליו לאסוף את שבריה של דורין. הוא התמרמר לא אחת על מטלה זו, אך לא העז לעמוד תחת שלטון עיניה הכחולות של הזקנה.
דורין נכנסה לחניה. התאומים פרצו את הדלת ושעטו מעלה אל בני הדודים. ביתה חגגה כבר שלושים ושש שנים, ועדיין לא יכלה סבתא תקווה להביט בה מבלי שנעתקה נשימתה. דורין היתה יפה באופן בולט וצועק. שנים ארוכות ניסתה סבתא לגונן עליה מפני היופי הזה, אבל תל אביב בלעה אותה בסופו של דבר. את המלחמות המרות שניהלה איתה, העבירה לכל שליחי העולם החיצוני: חברים, מעבידים, גברים. סבא פטר זאת בזמנו ב"הילדה נועדה לסבול", אבל סבתא התנפלה עליו בחמת זעם, נדירה שבנדירות.
משהו במנהגה של דורין טרד אותה. מבטה נדד על השולחן. התיק של דורין. הילדה מעולם לא נפרדה ממנו. גם בשבתה לשולחן היה התיק צלוב על הכיסא. כעת, לראשונה מזה שנים, הושלך תיק היד בתבוסה על קצה שולחן המטבח, וכתם של אור בצבץ ממנו שוב ושוב.
"אורטל, מתוקה, בואי אלי רגע".
"מה סבתא?"
"מה נוצץ בתיק של דורין?"
אורטל בלמה צחוק. "סבתא, זה פלאפון על סיילנט!"
"אורטל שלי, את יודעת כמה אני זקנה ולא מבינה. אולי תסבירי לי לאט לאט?"
"כל פעם שמישהו מצלצל לדודה דורין, נדלק האור, אבל אין רעש".
"אהה".
סבתא הבחינה בהילוכה החפוז של ביתה במרפסת. כל אימת שנשמעו צווחות הצהלה של התאומים, היא משכה עשן ביאוש מתוך הסיגריה. קפדנות האסתטיקה של דורין נעלמה כלא היתה: האפר הכתים שוב ושוב את רגליה.
ליבה של סבתא חישב להתפקע, אבל היא גזרה על עצמה שתיקה. "נשב לשולחן", ספק שאלה, ספק אמרה. הבשורה נישאה במעלה הקומה השנייה, והילדים רקדו את דרכם למטה "אוכל! בואו, אוכלים!" דורין זינקה אל התיק, שלפה את הטלפון וחמקה אל המרפסת. סבתא ליוותה אותה בדאגה מצידו השני של הקיר, אזניה הקשישות כרויות. המילה "עורך דין" היתה היחידה שחזרה על עצמה בבירור.
היא החישה צעדים אל המסדרון, ידה שלוחה קדימה. דורין פסעה אל השולחן. סבתא תקווה לא חיכתה רגע. היא חפנה את ראשה של הבת בידיה ואימצה אותה אליה. דורין קפאה בתדהמה, אבל אחר כך נשמטה והפשירה.
"די, ילדה שלי, די. תקשיבי לי, תקשיבי לי עכשיו טוב".
"מה?"
"אם את רוצה ללכת ממנו, לכי. אני פה וכל עוד אני בחיים יהיה מישהו שישמור עליך. לא יקרה לך רע. נחזיק את הקטנים קרוב קרוב. רק תחשבי, ילדה שלי. האיש שלך הוא לא רע. הוא טיפש. טיפשות עוברת. סבלנות, מתוקה. תני לו ללמוד".
"כמה זמן, אימא?"
"הוא כבר לומד. את יודעת שהוא מחפש אותך".
דורין בלעה שפתיים. היתה שתיקה. "קשה, קשה לסלוח ילדה שלי. מותר גם לא לסלוח".
הם חזרו לשולחן. שלמה רטן לעברם. סבתא זקפה אצבע והיסתה אותו.
הוא נופף בכוס היין "לקום!" כולם קמו. דורין גחנה אחורה והשתחררה מחויכת מאחיזת הכיסא.
"שנייה, שלוימה, אני צריכה לעשות טלפון".
יש לנו אינטרנט, שרתים, איי-פוד, דיסק און קי, כבלים, לווין, סלולרי, דור שלישי, לפטופ, מסכים שטוחים, אזניות אלחוטיות ומחשבי כף יד.
כל כך הרבה מידע עובר בכל כך הרבה צינורות. ואיפה הצינור של התבונה?
שנה טובה.
הטור נכתב לזכר הלינה מוטיל, הטובה בסבתות שהכרתי.
- גיל ונטורה
הוא אבא לשניים, פסיכולוג, מעביר קורסים והרצאות
בנושאי הורות ובנושא החשיבה היצירתית, יועץ קריירה ומאמן חשיבה, מרצה לפסיכולוגיה התפתחותית ואחראי ארצי על קורס אינטליגנציה אנושית באוניברסיטה הפתוחה.
לפנייה לכתב/ת 
