תולדות האנושיות

ניקול קראוס נולדה בניו-יורק ב-1974. ספרה הראשון Man Walks Into a Room, נבחר על ידי "לוס אנג'לס טיימס" לספר השנה. היא מתגוררת בברוקלין עם בעלה הסופר ג'ונתן ספרן פויר. ספרה השני תולדות האהבה (The History of Love) תורגם לעברית והיה לרב-מכר.

כשמצאו אותו הוא היה באמצע הדרך על מרחב האספלט היחיד שחוצה את עמק מרקורי. שני השוטרים ראו אותו בהמשך הכביש, מרופט כמו קבצן. הוא הביט בהם בעיניים חלולות כשעצרו לצדו, לא מופתע, גם לא אסיר תודה. הם שאלו אותו שאלות שנראה כי הן מבלבלות אותו, והמבט שלו חמק מעבר להם, לסקור את המדבר. הוא לא נאבק כשערכו עליו חיפוש. הם פתחו את הארנק שלו וספרו עשרים ושלושה דולר וכסף קטן.

הם הקריאו לו בקול את השם והכתובת שלו, אבל הבעתו נותרה סתומה. האיש שעמד לפניהם בחליפה מטונפת לא דמה כמעט כלל לפנים הבהירים והממוקדים שהופיעו על הרישיון ממדינת ניו יורק; השמש הכהתה את תווי פניו, ואבק הדרכים התחפר עמוק בקפלי עורו, כך שקשה היה להאמין שהוא בסך הכול בן שלושים ושש. הם הניחו שהוא גנב את הארנק, ואף שהיה ברור שהוא מיובש ומבולבל, הם אזקו את מפרקי ידיו כשהובילו אותו לתוך הניידת. הוא ישב נוקשה במושב האחורי, כפוף קדימה כשעיניו קבועות בכביש. הם קראו לו סמסון, לא מפני שהאמינו שזה באמת השם שלו, אלא מפני שלא הצליחו לחשוב על שם אחר לתת לו.

בזמן שטיפלו בחדר המיון בלאס וגאס במה שלא יהיה שסבל ממנו, אחד השוטרים צילצל וביקש שיבצעו חיפוש אחר סמסון גרין, תאריך לידה 29/1/64. כשהתברר שסמסון גרין נעדר זה שמונה ימים, ולאחרונה נראה יוצא משערי אוניברסיטת קולומביה ופוסע לאורך ברודוויי לתוך אחר הצהריים הבהיר, העסק התחיל להיות מעניין. מישהו ברובע עשרים וארבע במנהטן הצליח לקשר את השוטר לסוכנות שירותי הרווחה שבה עבדה אשתו של סמסון, ואחרי שדיבר עם שלושה אנשים העבירו אותו סוף־סוף אליה.

קראוס. ספר חדש

"הלו?" אמרה בשקט לתוך הטלפון, כשהיא כבר יודעת מי מדבר בצד השני. "הוא חי?" השיחה היתה קצרה ומבולבלת: מה זאת אומרת הם לא בטוחים שזה הוא, האם לא כתוב סמסון גרין על הרישיון? על כך השוטר לא רצה לענות, גברת, יכול להיות שסמסון גרין שוכב עכשיו באיזו שוחה מחוץ לווגאס, אחרי שחטף סכין בחזה ממי שעכשיו הוא בעל כרטיסי חבר של מועדון הטניס של וֶסט סייד, הפקולטה לאנגלית באוניברסיטת קולומביה והמוזיאון לאמנות מודרנית. "יש סימנים מזהים?" שאל השוטר. "כן," אמרה, "צלקת בחלק האחורי של זרוע שמאל שלו".

היא עצרה, כאילו סמסון שוכב לפניה והיא בוחנת את גופו. "וכתם לידה מעל עצם השכמה." השוטר אמר שיחזור אליה ברגע שידע משהו, ומתוך נימוס נתן לה את מספר הטלפון הציבורי. היא התעקשה לחכות על הקו, אז הוא השאיר את השפופרת תלויה בזמן שהלך לבדוק אם זהו באמת בעלה על האלונקה. אחות שעברה שם הרימה את השפופרת ואמרה "הלו? הלו?" ומשלא היתה תשובה היא ניתקה. דקה לאחר מכן הטלפון צילצל, אבל לא היה איש בסביבה, אז הוא המשיך לצלצל ולצלצל בפרצים בהולים, כשכל צלצול מופרד בדממה מהירה, נואשת.

מאוחר יותר הצליחו לשחזר את רוב המסע שלו באמצעות כרטיסי האוטובוס שבכיסיו ועל פי כמה דיווחים ספורים של עדי ראייה שהבחינו בו - מלצרית, מנהל של מוטל בדייטון, אוהיו - שאושרו על ידי ריצוד הרפאים שלו שנתפס בעין המשוטטת של מצלמות אבטחה. כשהקרינו לבסוף לסמסון את ההקלטות האלה, הוא חייך וטילטל את ראשו, כי לא הצליח לזכור איפה היה או מדוע הלך לשם. באופן שלא הצליחה להסביר, לבדה בעִצבונה, המראות האלה גרמו לאנה גרין לרצות את בעלה בשקיקה כפי שלא רצתה מאז שהחלו לחלוק מיטה, מכונית, כלב, אמבטיה. באחד מהם, היחיד שבו אפשר היה לראות בבירור את פניו של סמסון, הוא עמד בדלפק היציאה של מוטל זול מחוץ לנאשוויל.

הוא החזיק את הארנק שלו פתוח ופניו נטו מעלה, כשהבעתו שלווה ומרוכזת כשל ילד. בזמן שאנה צפתה מהמטוס למטה על המסה הקמוטה של נבאדה שנחתכה על ידי עורק מנצנץ שמוביל לווגאס, בחן הנוירולוג, ד"ר טֶנֶר אחד, תוצאות סריקת סי־טי של מוחו של סמסון. כשאנה הגיעה לבית החולים, סתורת שיער, גוררת אחריה מזוודה קטנה על גלגלים שלא הצליחה בכלל לזכור שארזה את תכולתה, סמסון אובחן כסובל מגידול, שבמהלך כל החודשים שאבדו בעבודה או בשינה הפעיל לחץ זדוני על המוח שלו. החום בנסיעה משדה התעופה, אפילו במאי, היה כמעט בלתי נסבל.

עכשיו אנה רעדה בבית החולים הממוזג, וחולצתה הלחה נדבקה לגבה. היא לא יכלה להבין, ואיש עדיין לא הצליח להסביר לה, איך סמסון הגיע למקום שבו מצאו אותו, איפשהו בנבאדה. בקושי רב הצליחה לקלוט את המילים של ד"ר טנר, שישב עכשיו מולה. "זה בערך בגודל של דובדבן, שלוחץ על האונה הרקתית של המוח שלו, וסביר מאוד להניח שמדובר באסטרוֹציטוֹמה פּילוֹציטית." ובראשה שלה - שהיה צלול ונקי מחולי - דמיינה אנה את האדום הכהה הנוצץ של דובדבן, מכורבל בחומר האפור של המוח. פעם, לפני חמש או שש שנים, הם ירדו מהכביש בקונטיקט כדי ללכת בעקבות שלט שנכתב בו "קטיף דובדבנים".

הם נסעו חזרה בשעות המוקדמות של הערב הקיצי עם שתי סלסילות ואצבעות מוכתמות, בחלונות פתוחים, כדי שיחדור ניחוח הדשא הגזום. כשהקשיבה לקולו של ד"ר טנר ולהפסקות הסבלניות, האדיבות שלו, אנה חשה שהוא איש מאושר, מהסוג שנוסע הביתה במכונית אטומה לרעש כשהוא שומע ברדיו מוזיקה קלאסית, אל אשתו בעלת הצחוק הבהיר והמשוחרר - אדם שאינו מתעורר מדי יום ביומו אל האומללות שהשאיר אמש שמוטה בכיסא. היא קינאה בו, קינאה באחיות שעברו במסדרון והיו שמחות דיין להתלבש הבוקר במדים מעומלנים, קינאה בסניטרים ובשרת שדחף את הסחבה האפורה שלו לאורך רצפת הלינוליאום.

"אחרי הניתוח נבצע ביופסיה ונקווה שזה שפיר," אמר ד"ר טנר, מילה שלדעת אנה נשמעה לא אדיבה כמו שאר הביטויים בלשון נקייה, כפי שסמסון ציין פעם בפניה. ד"ר טנר סובב את סריקת הסי־טי, החליק אותה על השולחן בכיוונה ונשען קדימה בכיסאו כדי לעקוב במכסה העט שלו אחר אטלס המוח של סמסון. הוא נעצר על אי צהוב ביבשת כחולה. "כרגע נראה שהוא עובד על מעין טייס אוטומטי, במודעוּת מלומדת מספיק כדי לחצות את הארץ בעצמו. אם חלק מתפקודי הזיכרון שלו נמחקו באופן בלתי הפיך או לא, ואם הניתוח עצמו לא יגרום נזק כזה, אי־אפשר לחזות".

אנה הביטה החוצה מהחלון על שטחי בית החולים שנשמרו ירוקי עד בזכות

 הזרמה קבועה של מים קצובים על ידי ממטרות. היא בת שלושים ואחת. היא חיה עם סמסון כמעט עשר שנים. היא נזכרה שפעם סבל מכאב שיניים חזק כל כך שהוא בכה, וגם, באופן לא מוסבר, שפעם שלח לה פרחים ליום ההולדת, אבל בתאריך הלא נכון. היא פנתה בחזרה אל ד"ר טנר ובחנה את פניו. "אם תסיר את הגידול ויתברר שהוא שפיר," אמרה לבסוף, "יש סיכוי שהוא יהיה בסדר?" אם כי במילה "בסדר" התכוונה להגיד "אותו הדבר". "אני חושב שאת לא מבינה," אמר ד"ר טנר, קולו מלא בחמלה שלעתים מבלבלים עם רחמים. "רוב הסיכויים שהזיכרון שלו יימחק." הוא עצר להפוגה עמוקה, רפואית, ואצבעותיו נחו בעדינות על מוחו של סמסון. "הוא כנראה לא יזכור מי את".

מה שהוא זכר בנוגע לפקיחת העיניים היה השעון מעל הדלת, שהורה 03:30. כנראה נע בין הכרה לחוסר הכרה זמן מה נוסף, מפני שכשהתעורר שוב, השעון נעלם והוא היה בחדר אחר, עם חלון, שווילונותיו הוסטו כדי שאור השמש יחדור פנימה. מאוחר יותר ניסה לזכור מה בדיוק הרגיש וחשב בשעות הראשונות ההן, אבל שלא כמו הבהירות החדשה של מה שבא לאחר מכן, הוא הצליח לזכור רק את הריח הקלוש של ההרדמה. הוא רצה לזכור את אותם רגעים ראשונים טהורים ונטולי נקודת ציון, כשמשהו הוסר ממוחו ומה שמילא את מקומו, כמו אוויר שנשאב לתוך ואקום, היה ריקנות.

מתוך "אדם נכנס לחדר", ניקול קראוס, מאנגלית ארז אשרוב, זמורה ביתן, 270 עמ'