פרשנות: עדיין יש מה ללמוד מארה"ב

תארו לכם את התרחיש הבא: עקב משבר כלכלי קשה בישראל, שהחל בפעולות לא-אחראיות של ספקולנטים ונגמר במפולת כללית בשוק (וקרו כאן דברים כאלה בעבר), מחליטה הממשלה לקנות מהבנקים ומבתי ההשקעות כושלים איגרות חוב בסכום דמיוני של 30 מיליארד שקלים כדי להציל אותו מקריסה.  

התוכנית, שרק מספר פקידים באוצר ובבנק ישראל שולטים בפרטיה, עוברת בישיבת ממשלה בת חצי שעה. האוצר משכנע את התקשורת בקלות, בסדרת ראיונות של השר ובכירי המשרד שחוזרים שוב ושוב, בפנים אדומות מדאגה, על המילה "חירום". אחדים מהשרים משמיעים מחאה רפה על סעיף כזה או אחר, אך איש מהם אינו מצביע נגד. כמה ח"כים מהאופוזיציה מתנגדים בחריפות, אבל המשמעת הקואליציונית עובדת והתוכנית עוברת גם בכנסת. 

וייתכן תרחיש נוסף: התוכנית אינה עוברת, וגם אינה מוגשת לשר האוצר, עקב התנגדות חריפה של הממשל האמריקני. כמה טלפונים של פקידי ממשל לנגיד בנק ישראל, כמה הצהרות מודאגות של בכירים בשוק ההון על חשש לירידה בדירוג האשראי הלאומי, והתוכנית נגנזה. הייתכן? ובכן, פקידים באוצר האמריקני, אותו אוצר שרצה לשפוך 700 מיליארד דולר כדי להציל את שוק ההון האמריקני מהרפתקאותיו הכושלות, שלחו לפני מספר חודשים מכתבים דאוגים לבכירי המשק הישראלי, לפיהם ארה"ב תשקול לבטל את הערבויות שהיא מעניקה לישראל, אם ממשלת ישראל תיענה ללחץ הציבורי ותגדיל את תקציב המדינה ביותר מ-1.7%.

ובכן, מסתבר שבארצות הברית תרחישים הזויים כאלה אינם יכולים לקרות. אמש דחה הקונגרס האמריקני, בעיקר בקולות מפלגת השלטון הרפובליקנית, את תוכנית הממשל להצלת שוק ההון. קדמו להחלטה הפגנות סוערות נגד התוכנית וסקרים שהראו כי רק 30% מהציבור האמריקני תומך בה. הבורסות בארה"ב צנחו, הבורסות בעולם יורדות, אבל הקונגרס החליט. 

אין לנו על מי לסמוך

האם יש לנו מה ללמוד מכל הסיפור? ראשית, הרפלקס הישראלי, לראות באמריקה עוגן הצלה מכל צרה, וגם להיענות לכל בקשה וגחמה של הממשל, צריך להיעלם. ארצות הברית היא עדיין מעצמה עולמית, אבל היא מדינה ששקועה בבוץ עמוק.

הערבויות האמריקניות, שממשלת ישראל חרדה לגורלן, עשויות להתגלות כמשענת קנה רצוץ. זאת רק שאלה של זמן, עד שמישהו בממשל יתעורר ויגלה שאין היגיון בהמשך התמיכה הכלכלית הכבדה במדינה המזרח-תיכונית הקטנה והעשירה, שמצבה הכלכלי כבר אינו גרוע מזה של ארה"ב עצמה. אין לנו על מי לסמוך אלא רק על עצמנו.

ספק גם אם יש טעם להמשיך ולהקשיב לעצות הכלכליות של האח הגדול מוושינגטון. האמריקנים יגידו לנו אם להגדיל את התקציב ב-1.7%, 2.7% או 5%? שילמדו קודם לנהל את העניינים של עצמם.

אמריקה היא עדיין דמוקרטיה למופת

אבל לסיפור הזה יש לקח נוסף, חשוב יותר. מסתבר שגם כאשר הכלכלה האמריקנית בצרות, ארה"ב מתנהגת כדמוקרטיה למופת. לממשל האמריקני יש כוח עצום, אבל הוא הרשות המבצעת בלבד. כשפקיד אמריקני רוצה לשפוך כסף, הוא פונה לקונגרס ולא להיפך. מחזה האבסורד, שבו פקידי האוצר יושבים בכנסת ומחלקים לשרים ציונים על בזבזנותם, בזמן שרבים מהח"כים בקושי יודעים כיצד מחולק התקציב, שייך לתיאטרון העברי ולא לברודווי. בארה"ב אין הצבעות קואליציוניות, אין חוק הסדרים ואין ועדה מסדרת. ואת זה דווקא כדאי לנו ללמוד מהם.